מבראשית ועד לתחתית

עצור !

עכשיו, אמרתי !!

אם לא תעצור עכשיו, אבעט בך !

אבל הוא כמו חורץ לי לשון וממשיך לעשות קולות. מתעלם ממני לחלוטין, החרא הקטן.

תק.תק.תק.תק.תק.

פעם התיקתוקים האלה היו אומרים לי דבר אחד: סבתא. תמיד היה השעון הענקי בסלון ביתה מדבר עם עצמו, אבל היה אפשר להבחין בכך רק בשעות הלילה, כשהכל נדמו. פעם, הייתה זו תמונה צבעונית ופורחת. תמיד הזכירה לי ילדות יפה, את הביקורים אצל סבתא, ואת כל בני הדודים איתם נהגתי להעביר שעות רבות כל כך. ובעיקר, את שלוש הנסיעות עם סבתא לאילת. מכל נכדייה, בחרה בי שאתלווה אליה. היו אלה שעות קסומות בעיניי. לא רק משום שכבר הייתי גדולה דיי בכדי להסתדר לבדי (כיתה ד', ה', והחופש הגדול לפני ז') ואהבתי את זה, אלא שכבר אז, חיפשתי את המקומות "הטובים" לברוח אליהם מכעסו של אבא. (לרוב היה נוטל תרופות המעוררות את מערכת העצבים, ולעתים היה רואה בי כשק החבטות שלו).

הכי אהבתי את סבתא, אני זוכרת, כשהיא נחרה. דווקא אז הרגשתי קרובה אליה מתמיד. ולמרות שלא הצלחתי להירדם וזה אפילו הכעיס אותי קצת- זה הרבה יותר הצחיק אותי. ניסיתי לקרוא את מחשבותיה; האם גם הפעם חלמה על סבא, או שמא חדלה לחשוב עליו מדי יום וליל. אחרי הכל, עברו כמה שנים מאז הלך לעולמו. אני גם זוכרת שביום האחרון (בנסיעה הראשונה), כשכבר התחלנו לארגן דברים, בטעות צחצחתי שיניים באיזה משחה להרגעת העור שהניחה סבתא על יד הכיור. בדיוק במקום בו הייתה מונחת משחת השיניים עד אז. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת פחדתי למות.

התקתוקים האלה, שבאותן שעות לילה מאוחרות היו לי לתעסוקה, בהתנסויותיי לעקוב אחריהם- הפכו לאכזריים ממש. גם היום אינני מצליחה לעקוב אחריהם. אך לא בשל הסיבה הרגילה, כי אם בשל גורלי, אשר עליו נגזר לא לעמוד במירוץ כנגד הזמן.

הנה עבר לו עוד יום, ושוב לא הספקתי לעשות כמעט כלום.

האמת היא, שגם אני לא מצליחה להבין מהם הדברים אותם אני מנסה להספיק לעשות כל הזמן. האם זו רק אותה תחושה, שלא משנה מה אני עושה- עדיין אינני מסופקת? ואולי זו הכמיהה לכתוב הרבה, כל כך הרבה, ושוב המחשבות בורחות לי לכל הכיוונים ככה שלא יוצא מזה כלום, ואז באמת לא הספקתי.

אני חייבת להספיק. המח לא מפסיק לשדר אותות.

- להספיק מה?

- לא חשוב מה, העיקר להספיק לפני הגיוס.

נקודת מפנה, אני מדווחת לעצמי, וחוזרת לצבור תסכול. מצד אחד אני כבר רוצה להתגייס. אני רוצה להיות שייכת למקום הזה, שאנשים רואים אותו בעין יפה כל כך. אני רוצה להיות עצמאית, ועדיין לדעת שיש מישהו שאחראי עליי לעוד קצת זמן. בהרבה פעמים כשיוצא לי לדבר עם אנשים בני 18, אני רואה אותם כילדים. מזל שגם אני עוד קצת ילדה.

מצד שני, אני מפחדת נורא. אני מפחדת שלא אקבל את התפקיד בו אני חושקת, ושלא אצליח להתגבר על הפחד מפני המון אנשים, וממקומות סגורים, ושלא אעמוד במעמס הפיזי, ומזה ששוב אהיה מדוכאת נורא ובכלל לא יהיה לי עם מי לדבר. גם לא לכתוב.

ובשלב הזה אני נזכרת במה שאמרתי אני לנדב; לא באמת קשה להפוך אנשים לנשלטים.

אני רוצה להיות השולטת, אבל אין לי עוד כוחות בכלל.