מבראשית ועד לתחתית

חלק ראשון-

כל אדם מחפש לעצמו אהבה - עובדה בפני בעצמה', הזכירה לי דמותי. ושאלה אותי, 'היכן שלך?'

'חדלי להסתובב סביבי, אין מה לחפש'. הפצרתי בה, כשראיתי אותה משתעשעת במעגלים ואני בתוכם.

'אז ספרי לי, היכן היא?'

'איננה'

'איננה'? שאלה בפליאה והתיישבה מולי על האויר שלה.

נדתי בראשי לחיוב. אף הבעה לא התנוססה על פניי.

הנחתי שזו שאלה טובה להתעניין בה, בתור מי שהאהבה לא חסרה בה כבר תקופה ממושכת.

ייתכן כי באמת הפכתי לאדם רגיש, אך נטול כל אהבה? 

'אין כזה דבר', חדרה דמותי הבדויה למחשבותיי. 'תני לעצמך למצוא אותה. עניין של התאמה'

האמנתי לה. תמיד יש אנשים שרואים והדחף הראשוני הוא לרצות להתקרב ולהכיר אותם.

היו כאלה, כן.

ואז הגיע אחד נוסף. בדיוק מהאנשים האלה. כך שלא הייתה לי סיבה להתרחק.

אחרי כמה פגישות, בחופשה משותפת (עם עוד חברים), כבר היינו ביחד.

"אנחנו לא רוצים אותם, נכון?" שאל אותי

"אני בטוחה שיסתדרו בלעדנו" אמרתי בחצי חיוך.

אז שוטטנו באזור, בהליכה איטית תוך כדי שיחה, בתקווה למצוא מקום מבודד מהחברים האחרים. בית הכנסת נראה מקום עזוב, ומוגן מפני הקור.

התמקמנו באזור המיועד לנשים. הוא חיבר מספר כסאות, שכב עליהם ומשך אותי אליו.

"נוח לך?"

הנהנתי, בזמן ששקעתי במחשבות תוך כדי שליטף את צווארי.

"אני חושב שאני מתחיל להתאהב בך"

הישרתי אליו מבט, "אמרת שאתה עוד חושב מדי פעם על החברה לשעבר"

"תראי, אני לא יכול להבטיח לך שנהיה ביחד לנצח, אבל כרגע, את היחידה בלבי"

חייכתי ברוגע וחיבקתי אותו.

"נפרדנו מהסיבות הנכונות, את יודעת שבחיים לא אחזור אליה. את, לעומת זאת, נמצאת בכל מחשבה שלי", הוא הוסיף.

התנשקנו.

לקראת הערב שלמחרת, שלח לי הודעה: "תגיעי בעוד חצי שעה לחדרי הישיבות. בואי לבד. אחכה לך"

הרגשתי כמו בסרט דרמה כשהתארגנתי וחייכתי לעצמי, מתחמקת משאלות הסקרנות של חברותיי לחדר.

הגעתי. חיוך רחב התפשט על פניו. אבל הדלת הנעולה של חדרי הישיבות הרסה את תכניותיו. הוא התאכזב, כי כשהכין את הכל, היה המקום פתוח. אחרי סקירה קצרה גילינו חלון שנפתח בקלות, והחלטנו שמאוחר יותר, כאשר כולם יראו נוכחות במסיבה ולא יהיה באזור איש שיצפה בנו- נכנס דרכו.

הכל היה חשוך ובקושי ראינו דבר כשנכנסנו. הוא הוביל לאחד החדרים, והדליק את האור. הופתעתי לגלות מזרון זוגי שוכב על השטיח (שהיה פרוס מקיר לקיר), שוקולד בטעם האהוב עליי, בקבוק שתיה, ומספר נרות פזורים בחדר.

הוא השאיר אותי שוכבת למחצה על המזרון, וקם לכבות את האור- לא לפני שהפעיל את המוזיקה דרך הפלאפון שלו (הוא הודה שאת השירים הוריד במיוחד, לפי הטעם השלי).

"אל תצפה להגיע רחוק מדי", הזהרתי אותו, עדיין מחויכת.

"אני לא. אני רק רוצה לגרום לך להינות"

שכבנו כך, זה בזרועות זה, מחובקים. 

אט אט התקרב יותר. אני שוכבת, הוא מעליי. אחרי ששלח בי מבטים, הרכין ראשו ונשק לצווארי, יוצר וואקום בין העור שלי לשפתיים שלו. אני תופסת בעורפו, שומרת אותו קרוב אליי. הוא יורד, קצת בכל פעם, מגיע לאזור החזה, מגשש מתחת לחולצה... אני עוצרת בעדו. הוא לא נפגע, רק מדבר ברוגע, כמעט בלחש בוחר בכל מילה שיוצאת מפיו. נוגע בנושאים רגישים, אבל מצליח במשימתו, ואני משתכנעת. מתוך בחירה. הוא ממשיך במעשיו.   

פתאום אני מבחינה בהם, ביצורים הישנים. הם כבר לא צוחקים בזדוניות, הפעם הם מנסים לפגוע. אבל אני מנסה להתעלם מהם.

הוא מבקש לרדת עוד, באמצעות ידו הפוסעת צעד אחד בכל פעם. "ביקשתי משהו", אני שולחת לעברו מבט גוער. הפעם מילים לא עוזרות לו.

היצורים ההם, עוד מטילים את אימתם בחדר. גורמים לו להיראות כמו אויב שבעוד רגע ינסה לתקוף אותי. תחושה של חוסר אונים מחלחלת לתוכי. אני מסתובבת ומתכווצת לתנוחה עוברית. הסחרחורות חוזרות ואני מתחילה לרעוד מתוך פחד. את היצורים כבר הספיק להכיר היכרות שטחית, ככה שהוא לא נבהל. נותן לי להרגע מעט, ואז נשאר לחבק.

למחרת אנחנו משוחחים.

חלק שני-