מבראשית ועד לתחתית

(ואולי תחילתו של פרויקט חדש?)

 התחיל ממנה

המשך שלו:

דשא, ככה קוראים לי כולם, דשא. זה בגלל שיש לי מין משיכה חייתית כזאת, מין צורך עז לאכול דשא.

אני גר במושב אצל משפחת נתן ביחידת דיור קטנטנה בחצר האחורית. כמובן שיש לי שטח גדול עם דשא. מגיל צעיר אני חלק מהמשפחה שממש דואגת לי, שלא יחסר לי דבר,אוכל תרופות וכל השאר.

אבל דבר אחד חסר לי ואני לא מדבר על דשא.

אני מדבר על העצם.

עצם העניין.

[ המשך שלי: ]

אבל כשעצם העניין היא רק עניין של עניין

אני הופך לרגוע

פתאום כלום יותר לא מעניין מלבד העצם

(עצם העניין!)

ואז אני נסחף

נודד ממחשבה אל מחשבה

ופתאום מדמיין המון בלונים שמרחפים מעליי

סגולים, כחולים וירוקים

שולחים לעברי קריצה, שמזכירה לי שאני בסך הכל

דשא

ירוק שכזה. כמעט אף פעם לא חי בתוכם. רק לעתים, אני להם כמיטונימיה

והרי שבה קיימת משמעות מסתתרת

אז כזה הוא גם אני-

משמעות נסתרת.

דשא, ומשמעות

ואילו אנשים מעזים להתייחס אליי כאל ירוק ודי.