פתאום אני מתה.
ואז סופסוף מתחילה לחשוד ביסודות הקיום- האם באמת מהווים חלק חשוב כל כך במהלך החיים?
כמובן !
שהרי, (נשמתי מדברת אל עצמה) צפי בהם: הנה הוא הילד שאחז בבלון אדום, שהשיג מאמו אחרי בכי ויללות רמות. האם יש לכך משמעות? והילד, בטוח שזה הדבר ששינה לו את היום (או לפחות באותם רגעים).
ואיזה חשיבות יש לתליית כביסה?
נסיעה לקניון,
או מפגשים אחרים (זה לא מעייף מדי?)
איזה היגיון יש
בלהביא עוד ילד לעולם?
'כולם, בדיוק אותו הדבר'. רטנה נשמתי. ואני, מהצד, שאלתי בתמיהה: כּוּלם ?
- הביטי,
(ממבט על, החלה להצביע על חיי השגרה; בתים עם גגות, המוני אנשים מסתובבים ברחובות [ביניהם ילדים ועגלות], דוכנים, מכוניות נוסעות, שטיחי דשא ירוקים ועליהם קבוצות ילדים וכדור- ואיתם מאמן. בנייני משרדים. ועוד ועוד)
רואה?
- כאלה הם חיי האדם. (אמרתי בפשטות). אני לא מבינה.
- שגרתיות !
לכולם תכניות. לכולם שאיפות. כולם יושבים בביתם, וחושבים 'במה אתעסק עכשיו? מה יהיו התכניות לאחר הצהריים? האם היה עדיף לי להיות כעת במקום אחר?
כל אלה, ועדיין מתעלמים מהעובדה האמיתית: א נ ח נ ו ב נ י ה א ד ם.
גם כאשר יחרגו מהעשיה הבנאלית, יהיה זה לרגעים ספורים בלבד. לעולם לא יהיו שלמים עם עצמם. לעולם לא יאמרו ברצינות: "אני שמח על מנת הסבל שמתרוצצת לצדך, כי בזכותה, אתה עוד מתלמד"
ובאותם רגעים בודדים, יראו בעצמם - לא כשוברי שגרה, אלא כבעלי שגעון. "אנחנו משוגעים" יגידו על עצמם, תוך השוואה לאנשים שבאמת אבדו את דעתם.
ומי הם בני האדם, כשהיו לבדם?
מפלסים את דרכם אל עבר מחשבותיהם ותחושותיהם הכמוסות. פתאום, יגלו את הפוטנציאל הטמון בהם, לא דרך העשייה עצמה, אלא בשלב מוקדם בהרבה. פתאום יגלו: "היי, זה לא באמת גדול כמו שזה נראה. אני יכול."
הכישורים החברתיים גורמים להם לברוח מעצמם. במקום להתרכז בדברים האמיתיים (ובאמת הנוראה), הם עסוקים בלבקר את החברים שלהם (או זרים), בלהשוות, בלהשיג הערכה מהסובבים אותם, ברצון לגדול ושיכירו אותם בצורה חיובית.
- מה החברה מספקת לנו, מלבד שמחה וחצאי סיפוקים?
איזה חכמה יש בה?
האם זה הדבר שאנחנו רוצים באמת, או שמא, לשם אנחנו נגררים מבלי לשים לב?
- משתמע מכך שהאנשים לא חיים את חייהם כפי שהיו רוצים בתוך תוכם, מתוך בחירה שלהם, אלא שהם שוזרים בקפידות את רצונותיהם באלה של אחרים ובציפיות של החברה כולה. (אני אומרת לה, או למעשה, מוודאה שאכן הבנתי את שניסתה להעביר)
- ומכאן השאלה, האם זה כל מי שאנחנו, בתור בני אדם? מה מקומם של הדברים שאיננו מודעים אליהם רוב הזמן, ועדיין קיימים בנו?
והאם באמת כך אנחנו צריכים להתנהג? מי קבע?
כנראה, שזו אשמתו של הטבע שחרץ את גורלנו להיות תלויים זה בזה.
או שאתה חי את חיי החברה, כמצופה ממך,
או שאתה חי את חייך שלך, וקובע התנתקות כמעט מוחלטת מהסביבה (אחרת ההשפעה חוזרת, ופה מאבדים את ה'עצמי').
מה בנוגע לחיים כפולים? טכנית, אפשרי. בהתחשב במגוון העצום של התכונות שמוכלות בנו. אם כי, זה לא קל להתמקד בשניהם בו זמנית. אין די זמן לכך, ובסופו של דבר זה מביא לבלבול נורא ואיום. לפעמים, לאבדן זהות (שכן, איך אפשר להתמקד בו זמנית בכל כך הרבה סעיפים?).
ההבדל המהותי יבוא לידי ביטוי ביחס (מנקודת מוצא שונה) לדברים מסוימים. אם ניקח לדוגמא את הרגש (אולי החזק מכולם?) שמניע ומשנה - אהבה - לאן נגיע? מה קורה בזמן שאנחנו אוהבים?
אפשר להגיד שזהו רגש חזק המיוחס לכל מעלותיו של האדם הנאהב. כל זאת בעוד אנחנו מתעלמים, או מקבלים את חסרונותיו ומכלילים אותו בתוך הרגש (כשאוהבים, מוכנים לקבל את כל החסרונות. לפעמים זו המגרעה של האדם האוהב, שכן התעלמות מהחסרונות של האדם הנאהב הופכת אותו לעיוור. ואז נוטה האוהב ליפול בפח).
מנקודת מבט אחרת, אפשר לומר:
"אני אוהב אותך.
לא כי יש בך כל כך הרבה צדדים מופלאים, אלא כי הצלחתי להביא את עצמי לכך שאוכל לסבול אותך".
השוני בין שני העולמות מציב את האדם הבוחר בבלבול רציני. איזה חיים עליו לחיות? חיי בדידות (וכך עליו להתעמת עם הסביבה ועם האשמות הבדידות שמהצד נשמעות כחוסר יכולת להשתלב) או לחיות את חיי השגרה כמצופה ממנו, ובכך להדחיק את רצונו האמיתי? (כי קשה להאבק בסביבה שלמה).
והאמת היא,
שבאמת הכל חסר טעם. המשמעות של דברים תלויה באיך שאנחנו בוחרים שהיא תראה (שכן אנו חיים בעולם נטול משמעות) וכאשר אני נהנית מדברים בצורה אחרת מההמון, ההמון נוזף בי וגורם לי לחשוב שהדרך שלי שגויה.
אני היא בת האדם. ובמה אתעסק?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
