מבראשית ועד לתחתית

זה לא חדש, שאני ואוטובוסים ציבוריים יותר מלא מסתדרים. למען האמת, אני מכוונת אליהם כל שנאה אפשרית. איך אפשר שלא- הם מוצפים בחרדה שמחלחלת לתוכי ברגע שהדלתות נסגרות והגלגלים מתחילים להסתובב; הוא הומה אנשים (לרוב), הוא סגור מדי וישר מפעיל את הדמיון שלי (כבר יש לי את כל השיטות האפשריות לנסות לברוח במקרה שינעלו אותי בפנים, ועוד כמה במקרה של תאונה או התהפכות), והגרוע מכל- אני מבקשת מלפחות 2-3 (לפעמים 4) אנשים שיגידו לי מתי אני צריכה לרדת (כי על אחד אי אפשר להסתמך אף פעם), גם אם הייתי באותו מקום כבר 300 פעם.

את הבשורה על ההפניה לאורתופד ולבדיקת דם שמרתי עד לרגע האחרון. התכוונתי בכלל להסתיר אותו מההורים, אבל רק אתמול בערב גיליתי שאני עוד עלולה להסתבך עם האוטובוסים ולהתעייף בטרם זמני. ידעתי שהיא תילחץ, ולפני שהיא הספיקה לומר, הרגעתי אותה שזה באמת כלום. בסה"כ השרירים קצת כואבים ובדיקת דם צריך כבר לעשות (בטח לא בגלל שאני מתמוטטת מכל טיפת מאמץ ולכן כדאי לבדוק). היא הבינה את הרמז: לדאוג בשקט. אבל, זה כמובן עבד. היא בכלל לא חשבה על האפשרות שאסע באוטובוס, ישר אמרה: "מזל שאני לא עובדת בבוקר, אני אוכל לקחת אותך". בהתחלה חשבתי שזו תהיה טרחה, וקצת חוצפה מצדי. אבל על זה היא אפילו כעסה יותר: "זו החובה שלנו כהורים. מי יסיע אותך אם לא אנחנו?" (נכון. אבל עדיין ההרגשה היא אחרת).

יצאנו באיחור. כמובן, (כאופייני למשפחתי). וכל חוקי מרפי התעוררו ושלחו אותות חיים. בתחנת הדלק חסמה משאית ענקית את היציאה ועכבה אותנו. אחר כך נתקענו בפקק. כל רמזור שפגשנו היה אדום (חוץ מאלה שלא רלוונטיים אלינו), טעינו קצת בדרך (קשה שלא), וקצת פעלנו לפי איטואיציה. ולבסוף, איכשהו – האל יודע איך – הגענו בזמן המתוכנן ! (אולי בגלל שבלי כוונה לקחתי שעה ספייר בהערכה המוגזמת שלי לזמן).

לא בזבזתי רגע. נפרדתי מאמא, שהורידה אותי בכניסה לפני שחנתה, ורצתי לשלוח את שני הטפסים לשני מבנים- אחד מול השני במרחק מה. (כי בצבא כדאי לתקתק הכל, כדי להתייבש כמה שפחות). ניסיתי להתקשר לאמא. 4 פעמים, ועדיין לא ענתה. 'לעזאזל. ועוד אבא הזכיר לה לקחת את הפלאפון בבוקר'. התכוונתי לדחות את מציאת הפתרון לאחר כך, כשיזוז קצת הזמן- כשלפתע צצה מולי דמותה של אמא.

- "מה.... מה את עושה כאן??"

- "הייתי צריכה לשירותים, אז ביקשתי להכנס"

- "ונתנו לך ככה סתם?"

- "נתתי להם ת.ז. וביקשתי יפה"

נו? מי יכול על אמא שלי, ותכונת הסבתיות שלה? (רק אל תזדקני מהר מדי)  

- "ממ... טוב, אז אם את כבר פה, תשארי. חבל שתתייבשי באוטו" (בחיי שלא היה אכפת לי להשאר עם הספר שהבאתי במיוחד. פשוט ציער אותי לחשוב עליה מחכה חסרת מעש באוטו [היא התעקשה לחכות איתי])

השיחות עם אמא מאוד פורות, ומלאי הבנה (בכיוון חד סרטי, כמובן).

אני שואלת/ אומרת משהו. היא פונה אליי כשהיא בעצם עונה לעצמה:

- אמא, נראה לי שהתנור מתחיל לשווק חיים

- אהא..

(אני מבינה שהיא לא הקשיבה)

- אמא? התנור. מתחיל. להתקלקל.

(אז היא מתעורררת)

- מה ? איך? למה? מה יש לו?

או למשל:

- אז אריאלה הסתדרה בסוף? אני שואלת.

- תראי זה קשה לקנות ישר דירה, במיוחד עם שני ילדים וכשבעלה לא עובד

- כן, אבל שאלתי משהו אחר

- אה. מה, מה אמרת?

לפעמים אני אומרת לה: "אמא, את לא מקשיבה לי !"

ולפעמים היא עונה בהתגוננות: "לא, לא. פשוט בדיוק הסתכלתי על ה...."

ולפעמים היא מתנצלת: "מה אני אעשה, מי... השמיעה שלי רק מתדרדרת"

*  *  *

מדי פעם ביררתי מה מצב התורות בשני המקומות. ככה יצא שחיכיתי בו זמנית לשניהם. ובמזל משמיים הצלחתי להכנס קצת אחרי השעה שנקבעה לי.

היו כל כך הרבה אנשים, והכל מוזר כל כך. דווקא במקומות כאלה, שיש לי מטרה מוגדרת, הבטחון העצמי שלי עולה. אני מבודדת את עצמי מכולם, הליכה זקופה, מבטים יציבים (שלא מקרינים חשש) ובעיקר, אני משדרת הרבה בטחון עצמי ומראה נוכחות [-אני מנחשת] (מדהים אותי שכשאני לא חוששת להראות את עצמי- אנשים מבחינים בי יותר. הרבה מאוד נועצים בי עיניים, כאילו עמדתי יחידה על הבמה). כאילו אני באמת מככבת באיזה סרט (והרי זו האמת. בשבילי).

נכנסתי לחדר קטן עם שני רופאים, שקיבלו בו זמנית. התבקשתי להתיישב ולהניח את היד על ה-מן דבר הזה. משהו בי אמר לי שתיכף יבוא כאב ואולי לא כדאי להסתכל. הצד השני אמר: "יאללה, הכיף מגיע!"

בזמן שהבטתי בארבעת המבחנות שהתמלאו להנאתן, צחקקתי על הצורה שזה השפריץ פנימה. ממש כמו בסרט אימה שכורתים למישהו את היד. היה נחמד.

רצתי למבנה השני לאורתופד. הגעתי רגע לפני שהגיע תורי.

-"מה זה- זה? מה הקשר אליי ולבדיקת דם?" שאל הרופא האורתופד בזמן שעיין בדף המודפס.

-"הא??" נבהלתי. יכול להיות שבלבלתי בין הדפים? איזו טפשות!

הצצתי בדף. הכותרת הייתה: "אורתופד גב". אבן הוסרה מלבי. הבנתי למה התכוון

- "אה, זה הרופא של היחידה. הוא סתם התעצל לכתוב מחדש אז הוא השאיר את מה שהחובש כתב לו"

לבסוף קבע שאין לי מספיק שרירים. נתן לי איזה הפנייה לפיזיותרפיה (כלול בזה מסאז'??) והמליץ על פעילות גופנית.

וויהיי!

אני ואמא יוצאות מהש.ג.

אני מזכירה לה לקחת את הת.ז.

אחת השומרות שיושבת מאחורי הדלפק לא מוצאת אותו.

אנחנו פונות לבחור שבדיוק פותח את השער הגדול

הוא בקושי מתייחס (מדבר עם מישהו)

אמא מתחילה להלחץ

פתאום פותח את הפה האדיוט וצועק:

"יש לך מזל, גברת! עוד רבע שעה והיית צריכה לחזור לפה ביום ראשון- למה עוד רבע שעה אני כבר לא פה. לא אמרת שאת צריכה רק לשירותים ? לאן נעלמת??"

אני צוחקת לעצמי, לוקחת לאמא את התעודת זהות, ואומרת לה: "תתעלמי, סתם ג'ובניק טיפש שחושב את עצמו". איך הוא מעז בכלל לצעוק? ומה הבעיה שלו הייתה להעביר לבאה אחריו במשמרת את הת.ז? (כמו שאנחנו עושות עם פקדון).

בדרך חזרה התכוונו לנסוע *לכיוון* תל אביב, ואיכשהו מצאנו את עצמנו בשוק הפשפשים, אז כבר עשינו סיבוב. כמה דברים לא שימושיים, אלוהים.