מבראשית ועד לתחתית

הרעד חודר אל בין זרמים של תודעה

מנסר את האיבה

שהנך רוכש כלפי עצמך

בעולם שאינך רגיל אליו.

 (הינו) רגש?

הפחד, הסבל שבמרדף. מרדף אחר מה? חיים? 

                               ומי הם אלה אשר יערערו את תפיסתנו?

השקט היציב של החטיבה העמיד במבחן את תחושותיי. המקום היה זר לי. לא חטיבה בדיוק, כי אם מרכז רפואי. ומתוך נסיון להתעלם מהבושה שבחיפושים אחר "מרכז רפואת הנפש", שאלות רבות הציפו את מוחי. שוב לא זכרתי. שוב אבדתי. שוב לא הייתי.

האימה הייתה גדולה. העובדה שמרבית חבריי היו עסוקים (ישנים, או בעבודה או בצבא) ולא יכולתי לטלפן אליהם, גרמה לתסכול רב אף יותר.

השקט החודרני הזה... מאין זכור לי? האם זה היה בתקופת הילדות? אותו שקט, של ריקנות מאדם. שאומר, 'עכשיו עצר הזמן ויש לך אפשרות להקשיב לשקט ולהבחין מה באמת מתרחש סביבך'. אלא שאז הוא סימל שלווה מאין כמותה. שלווה שממנה יכולתי להפיק המון הנאה. ועכשיו הסבל תופס את מקומה.

כ- 13 ד' בטרם השעה המדויקת שנקבעה, נכנסתי למבנה על מנת למצוא את החדר הנכון. הוא פגש בי שם, כ- 7 ד' לפני הזמן המתוכנן. זכרתי את הנוהל והתיישבתי על כורסת היחיד מבלי שהזמין אותי מפורשות. פתח בשאלה איך אני מרגישה, ואני השבתי ש"בסדר, קצת עצבנית". הסברתי לו שאני נלחצת ממקומות חדשים. הם דורשים ממני יותר מדי וגורמים לסבל מיותר. "אבל הנה, עכשיו את פה והמקום כבר לא חדש לך".

"ודאי שהוא חדש לי. והוא יהיה חדש גם בכמה הפעמים הנוספות. עד שאלמד אותו ואתרגל מעט"

בתום מספר דקות, כשסיכמנו את דברינו, פנה לנושא שלשמו נפגשנו הפעם: הרפיה מונחית הרעיון לא קסם לי במיוחד, אבל העדפתי שלא לשלול מראש.

הוא הורה לי להרפות את כל איברי, לעצום את עיניי ולפקוח אותן רק כשיגיד לי (אלא אם אני לא מוכנה להמשיך).

נשמעתי לו, והוא התחיל בתהליך. תחילה נגעו דבריו בסביבה- תאר אותה באופן ציורי כמעט, ומדי פעם זרק מסרים שכיוונו אותי להתנתק מהסביבה הזאת, ולהתמקד בעצמי. תוך מספר דקות עבר להתמקד בגוף שלי- מטרתו לשחרר כל איבר ואיבר. עם זאת, המחשבות בראשי התרוצצו ללא הרף. הקשבתי לכל מילה שאמר, אך ההרגשה הייתה רחוקה. רצף של דמויות שונות ומחשבות לא הגיוניות החל לצוף בדמיוני. הרגשתי שאני נבלעת בתוך עצמי, נופלת לחור שחור בסיבובים מאוד מהירים. רעדתי. בשלב מסוים הפסקתי להקשיב לו ופתחתי את העיניים בבהלה. הוא, שלא הבין, שאל מה קרה.

- אני לא מסוגלת להמשיך, המח שלי לא נותן לי

- את לא מצליחה להתרכז?

- אני מצליחה. הקשבתי לכל מה שאמרת. אבל כל הזמן התפרצו מחשבות אחרות שלא הצלחתי לכבות. אולי זה גם בגלל שזה מאלץ אותי להתחבר לגוף שלי

- וזה רע?

- כבר אמרתי לך. אני לא מחוברת לגוף שלי. מבחינתי הוא בסה"כ אמצעי שמחבר בין המחשבות שלי לבין המציאות. חוץ מזה- אין בינינו קשר אמיתי.

- יכול להיות שבגלל זה לא יכולת להמשיך? זה הפחיד אותך?

- אולי. אני לא יודעת כתוצאה ממה הדמיון דהר לפתע. רק הרגשתי שאני מאבדת את עצמי בתוכי.

הוא לא הגיב. הוא ידע, וגם דיבר על זה, שברגע שהוא לא מדבר- אני זאת שאמלא את החורים. שלעולם לא אתן לשתיקה להווצר, זה מאיים עליי.

אבל הפעם זה לא עבד לו. לא הוספתי מילה, אבל הרעד המשיך והסגיר אותי. שאל, "את מפחדת?". לא הייתי בטוחה שזה רק פחד. אז לא עניתי. (מלבד המבט התמהוני).

השתיקה נמשכה. נעצתי מבטים בחלון שמולי, שממוקם כ- 2-3 מעלות מימין אליו בטווח הראיה שלי. בתוך רגע עלו כל הזכרונות מפעם, שנות ה- 20 המאוחרות, כשכל האזור שקק חיים.

- למה את לא מדברת? שאל

- אני מהרהרת

- על?

- יש פה תחושת בזבוז איומה

- הרבה אומרים את זה. זה באמת מבוזבז להקים חטיבה צבאית סביב מבנה עתיק כזה

- דווקא לא לזה התכוונתי.

  יש פה אוירה שקטה, מנוכרת, שמשהו לא מתנהל כמו שהוא צריך. את הרגעים הגדולים של המקום הזה פספסנו, ועכשיו אנחנו מכניסים את עצמנו למן אשליה שהמקום הזה שייך לנו. אבל בעצם, שיא הפריחה היה לפני כמה עשרות שנים. אני עוד רואה פה את השוק הישן, האנשים התמימים, והנשים השטחיות עם השמלות המנופחות. כולם היו מאושרים אז. ועכשיו, הם כבר מתים. ואנחנו פה החרבנו להם את המקום.

- וזה מה שאת מרגישה לגבי החיים?

- לפעמים.

פה הוא עבר לדבר בנימה מקצועית. אמר שהוא מרגיש אצלי הרבה תסכול. אולי אפילו פחד מסוים, והרבה מעבר לשני אלה.

המשכתי לבהות באותה נקודה בחלון. גם הפעם לא הגבתי לו.  

הוא שאל עוד שאלות

מרובן התעלמתי, כי הרגשתי שהוא שואל את השאלות הלא נכונות. העדפתי לענות על השאלות שהייתי רוצה שישאל. הוא לא ידע את זה, אז בטח לא היה לו מושג למה אני זורקת משפטים שלא קשורים, בתור תשובה למה ששאל.

- למה את לא מסתכלת עליי כשאת מדברת אליי?

השאלה שלו הפתיע אותי. באמת לא הסתכלתי עליו מאז הרגע שפתחתי את העיניים. אבל הבנתי למה

- אני מנסה להתרכז. כשאני לא מביטה לאנשים בעיניים, אני מרגישה ריחוק, וזה מאפשר לי לבטא טוב יותר את מה שאני מרגישה.

- או-קיי

שוב שתיקה. הפעם השתיקות היטיבו עמי. בד"כ אני סולדת ממנה בשיחות עם אנשים, אבל הפעם זה נתן לי מקום לעצמי. 

לבסוף שאלתי אותו על מה הוא חושב

- שאת מאוד שקטה היום. זה מאוד לא אופייני לפגישות שלנו.

- זה בגללך.

- תסבירי

- גרמת לי להתחבר לעצמי, ועכשיו אני בקושי תופסת מה הולך כאן. אני נמצאת בכמה מקומות בו זמנית. זה מבלבל נורא, אני בעיקר כועסת.

- על מה ?

- שאנחנו חיים את החיים בצורה טיפשית כל כך. אנחנו עובדים על עצמנו באופן תמידי ולא מרגישים את זה בכלל.

   אף אחד לא באמת מבין מה קורה פה. אפשר רק לשים לב שמה שאנחנו חושבים שקורה, לא באמת קורה. ואפשר להתעלם מהאשליה הזאת ולחיות כרגיל- ללכת בעקבות הרוב.

   הוא לא הצליח להבין לגמרי, ניסיתי להסביר:

אנחנו אלה שיוצרים את המשמעות של החיים שלנו- הרי ידוע שאנחנו חיים בעולם שאין בו משמעות. אבל מי בעצם קבע שאין לו משמעות, ושלא אנחנו אלה שחיים אותו ככה? אולי אנחנו בעצם רק עוד סעיף מתוך יקום שלם שמלא בדברים שאין למוח שלנו את היכולת לתפוס אותם? אולי המשמעות האמיתית נשגבת מאיתנו.

- זאת שאלה שאין עליה תשובה.

- בדיוק. אז האם זה אומר שאנחנו צריכים להמציא לנו (ככלל) מסך צבעוני כדי להקל על עצמנו? באיזה מן אשליה רוצים שנחיה?

וכל זה בזמן שיכול להיות שיצורים אחרים מגחכים עלינו מלמעלה, וחושבים: "חה! תראו את המשחק שהם משחקים! אם היו פה במקומנו, כמה היו צוחקים על עצמם..."

- ואם זה לא כך?

- אז העולם עדיין נשאר ללא משמעות. אין לי כל כוונה לרמות את עצמי

כאן הוא הכניס עוד כמה הערות מקצועיות. הנושא זרם עוד קצת, ושינה כיוון מעט. אחרי דיון קצר, חזרה השתיקה למקומה.

הרבה מאוד דמיונות ומחשבות חזרו להציף. וככל שהתמקדתי בהן יותר, ככה יותר שנאתי את הרגע. יותר רציתי להתנתק, ופחות היה אכפת לי מעצמי ומהעתיד שלי.

- איך בכלל הגעת לתחום הזה?

- זה עניין אותי. בצבא הייתי מדריך, ותוך כדי ראיתי את העבודה שהקב"נית עושה עם קבוצות שהיו לה. זה ריתק אותי.

  למרות שבכלל באתי מתחום אחר

- כן? איזה?

- מוזיקה

- מה במוזיקה?

- אני שר. עדיין.

קצת חייכתי. לא יודעת למה.

- זה באמת תחום מעניין. ובכל זאת לא הייתי רוצה לעבוד בו. הייתי מתרגזת מדי על אנשים שההבנה שלהם שטחית יחסית והבעיות שלהם מתעסקות בבעיות שגרתיות ומעצבנות. מצד שני, יש בזה גם יתרון

- מהו?

- מבין כל הקיטורים וההתבכנויות של אנשים שלא מתאמצים לחשוב, יש בידך את האפשרות להקשיב למחשבותיהם הכמוסות ביותר  של אנשים אינטליגנטים. 

  מה אתה מקבל מהתפקיד הזה?

- המון.

- למשל?

- סיפוק עצמי

- מה עוד?

- הנאה. הערכה

- מה עוד?

- כסף.

- עוד?

- הגשמת חלום- סוג של. מאוד משמח אותי שיש לי אפשרות לעזור לאנשים. אני גם מקבל המון עניין.

 למה את שואלת?

- בד"כ אנשים שפונים לתחום הזה בתור עבודה, הם אנשים שבעצמם עברו איזה משהו בעברם. (אני חושבת שזה נחוץ בשביל להבין טוב יותר את המטופלים. אולי זאת הסיבה שלא הצלחתי להתחבר לשני הפסיכולוגים הקודמים? לא היה להם שמץ של מושג. הם ידעו לפעול טוב רק לפי כללי הספר).

הוא לא הגיב על זה. הבנתי מזה שהוא כנראה מסכים איתי, אבל הוא כמובן לא יכול לפרוש את בעיותיו בפניי.

בהמשך לשאלותיי, התכוונתי לשאול אם הוא מרוויח מזה עוד דבר- טיפול בעצמו. ובכלל, איך מצליחים בזה? אבל העדפתי לוותר לו.

 לקראת סיום השיחה הוא פסק שאנחנו צריכים להתראות יותר. יש הרבה מאוד דברים שצריך לפתוח ולראות מה עושים איתם (כך אמר). היו לו עוד הצעות שכרגע שללתי. אני מקווה שאנחנו מתקדמים בכיוון הנכון, אם בכלל יש כזה. לבינתיים, זה רק נעשה מלחיץ.