מבראשית ועד לתחתית

סליחה אם זה הולך להיות ארוך. מותר לכם לדלג

הרבה פעמים יוצא לי לשאול את עצמי, באיזה מצב אני נמצאת בחיים.

אני מסתכלת על הדברים שהספקתי לרכוש (לא רבים במיוחד, מאז הפסקתי להיות תלויה כלכלית בהורים שלי)

ונהנית מכל רגע כזה.

כאילו היתרונות והסכום של אותו מוצר שאני קונה, לא היחידים שמשפיעים על הקניה. חשוב לי להקשר לחפצים האלה.

לחפצים שנקשרתי אליהם ביותר נתתי שמות (המצלמה- סילביה, מחשב- סוּריק, גיטרה- הרמיה, לוח השחמט- שילֹה, מקלדת- טובה, פלאפון נוכחי- הנרי, הקודם- האוורד ויש עוד כמה דברים). מבחינתי יש להם אישיות. והאישיות שלהם בהרבה מקרים תורמת לי יותר מחברים שבסביבה (מהבחינה הרגשית ועזרה בהתמודדות).

כנראה שזה נובע מהקושי שלי לסמוך על אנשים, ומהחשש להסתמך עליהם ולפתח תלות כלשהי. אבל יש לזה סיבות ישנות נוספות. משום שאנשים משתנים, וגם כי אי אפשר לקרוא אותם במאה אחוז, תמיד יש לי הרגשה שמתישהו הם יהיו לרעתי או שיבגדו בי, או שסתם יתרחקו אחרי שכבר נקשרתי אליהם. מתוך כך עדיף לי לשמור מרחק. בסופו של דבר נוצר איזון- לא הם נקשרים אליי יותר מדי, ואני לא אליהם.

סביבתי הרחוקה - עבר ועד היום

בילדותי הייתי מהילדים שהיו חייבים להשמע. לפי מה שאמא מספרת, בגן הייתי ישר משתלטת על הצעצועים ומחלקת לכל אחד מה שנראה לי. אני הייתי ממציאה את המשחקים. לפעמים גם הייתי אומרת לפרטנרים שלי מה להגיד. כשהיו מרגיזים אותי ילדים אחרים הייתי מרביצה להם. אבל לרוב הייתי חביבה, חייכנית, נדיבה (ככה שכשאמא הייתה שולחת לי דברים טעימים, לא תמיד הם הגיעו אליי) ומתחברת לכולם בקלות. מבחינתי הייתה לי מחויבות לדבר ולהציע לכל ילד שהייתי פוגשת לשחק איתי. שיא ההתלהבות היה כשהייתי בערך בת 4 או 4 וחצי- והצעתי לילדה אמריקאית להיות חברה שלי. היא ידעה רק אנגלית, ואני ידעתי רק את המילים "יס", "נו" ועוד איזה מילה- ככה תקשרנו, והיה לי רושם שהיא חיבבה אותי. כשהיא ניסתה לדבר איתי עוד ואמרה משפטים שלמים באנגלית- אז כבר הרמתי גבה.

בכיתות א'-ג' הייתי מוקפת בחברים. אפילו יצא לי להיות במשך תקופה "מלכת הכיתה" ולהתחרות אינסוף פעמים בעוד ילדה שגם נחשבה "מקובלת" לבסוף היינו חברות מאוד טובות, עד המריבה הגדולה.. (ככל שיכלה להיות גדולה...)

כשהגעתי לכיתה ד', כל סביבתי השתנתה. עברנו דירה, מאזור ובית ספר דתי, לבית ספר חילוני. הכל היה לי שונה ומאוד לא רגיל. החברים הטובים שהיו לי הוחלפו בילדים מופרעים שהיה לי קשה להתחבר אליהם.

הרבה מאוד ילדים היו עסוקים בלהציק אחד לשני, והתחברו זה לזה בצורה שהייתה זרה לי (היו הרבה דברים שונים. קראנו למורה בשמה ולא בכינוי "המורה / מורתי", לא היו תפילות בבקרים והיו מקניטים אותי כשהייתי מברכת על האוכל או כשהייתי נוטלת ידיים).

ליקטתי סביבי מספר חברות שהייתי מעבירה איתן את ההפסקות, ולאט לאט רכשתי עוד ועוד חברים. גם אז היו לי תחרויות עם "מלכת הכיתה", אבל אלא היו תחרויות שלא אני יצרתי. היא זאת שהייתה נטפלת אליי בכל פעם שקיבלתי שבחים מהמורה, את תואר התלמידה המצטיינת וכשהייתה שולחת אותי להביא לה דברים (כולם ביסודי רצו שהמורה תשלח אותם להביא דברים). יחד איתה התאגדו עוד שתי בנות, ושלושתן עשו לי את המוות. וכשאני אומרת את זה, אני בהחלט מתכוונת לזה.

כמובן שזה הוריד לי את הבטחון העצמי. הן לאט לאט צברו עוד כח, כשבנות אחרות הצטרפו אליהן והחברות שלי לא אמרו להן כלום, בקושי היו לטובתי.

הן היו אומרות דברים מרושעים, ואני הייתי מתעלמת. הן היו מרביצות לי, ואני לא ידעתי להחזיר.

היום הנורא ביותר באותה תקופה היה בכיתה ה', באחד הימים לקראת סוף השנה (זה נמשך 3 שנים). היה חורף, ובסיום הלימודים מעטים התלמידים שהלכו ברגל לביתם. גם אני חיכיתי להסעה- לשכנתי האדיבה, כי אמא עוד עבדה בשעות הצהרים. השכנה התעכבה ואני נשארתי לחכות לה בתחנת האוטובוס שעל יד הבית ספר. הייתי בטוחה שהארבע הארורות כבר עזבו לכיוון ביתן, אך התברר לי שטעיתי כשהגיחו לתחנה בעקבותיי. בהתחלה דיברו איתי בחביבות. אחר כך שיקרו והאשימו אותי במשהו שלא היה לי קשר אליו. אז הן החלו לשחק. "את פגעת בחברה שלנו, אנחנו נפגע בך חזרה". זה התחיל בקללות וזריקת עשבים, המשיך במכות, והשיא היה כשהחזיקו אותי - כל הארבע, וניסו להכניס לי לפה דברים מהרצפה. זה היה השפל שלא הייתי מוכנה לקבל. לא הייתי חזקה מהן, והנסיון שלי להרחיק אותן מעליי היה לשווא, אולם הן לא הצליחו במשימתן, ואני התחלתי להאבק בכל כוחי. בעטתי, נשכתי, בעיקר בכיתי, עד שהן עזבו אותי. התחלתי לרוץ ברוח החזקה לכיוון הבית, בעוד שהן המשיכו לזרוק עליי עשבים מרחוק, אבל כבר לא פגעו.

הפחד הגדול שהיה לי שהן ימשיכו לרדוף אחרי. אבל כשהבטתי לאחור, ראיתי אותן עומדות ומצחקקות. לא יכולתי להפסיק לרוץ. פחדתי שאולי בכל זאת הן ישיגו אותי, או שמישהו אחר ייראה אותי בוכה ככה. ליד הבית פגשתי בשכנה שלי עם הרכב. עד שאני הגעתי הבייתה- היא הספיקה לחזור. היא שאלה אותי איפה הייתי ולמה לא חיכיתי לה, אבל כשהיא ראתה אותי דומעת בהיסטריה, שינתה מיד את הנימה שלה והתקשרה לאמא שלי.

לא הסכמתי ללכת לבית הספר בכל השבוע שאחרי. הייתי פגועה, פיזית ונפשית כאחד. לא הייתי מוכנה לשאת את העלבון. והייתה לי השערה שהן כבר סיפרו לעוד כמה חברים בכיתה... (הן הושעו. אחת הייתה מועמדת לסילוק מבית ספר גם בגלל דברים אחרים)

זו הייתה הזדמנות טובה בשבילי להתרכז בלימודים. אני בעצמי החרמתי את כולם. פחדתי לדבר איתם כדי שלא יזכירו את מה שהיה. במשך שבועות התבודדתי לי. הייתה לי רק חברה אחת שביליתי איתה את רוב זמני.

באחת ההפסקות, ניגשה אליי אותה ארורה (המרשעת ביותר) ופנתה אליי בתלהבות: "אם ר' היה מציע לך חברות, היית מסכימה?"

"הא?" תמהתי לגמרי. תקפתי אותה שתתרחק ממני, שאני לא מוכנה לדבר איתה. והיא צעקה עליי בחזרה, להוטה שאקשיב לה. לבסוף הצטרפה אליה מישהי נוספת, שלא הייתה חלק מהרביעייה, ואמרה לי: "תשמעי, ר' באמת רוצה להיות חבר שלך. את מסכימה?"

את ר' בקושי הכרתי. הוא היה שקט, מופנם, ומבין החכמים שבכיתה. ומה פתאום עכשיו?

"תפסיקו לעבוד עליי, אם זה נכון, שלא יחפש שליחים, שיבוא בעצמו"

בתוך רגעים אחדים ר' ניצב מולי ושאל אם אני מסכימה להיות חברה שלו.

באמת שהיה בזה משהו מרגש באותו רגע. כל הבנות קפצו בהתלהבות ("כדאי לך, כדאי לך. עוד אין זוגות בשכבה" וכו') [היינו שתי כיתות בשכבה. בית ספר קטן ביישוב חדש]. הייתי בסה"כ ילדה, אז הסכמתי. (היה לו בית ענק והמון משחקים כייפים. גם המון דברים מתקדמים במחשב, והוא לימד אותי לעבוד עליו).

מאותו יום היחסים שלי השתפרו. פתאום העריכו אותי יותר בכיתה. פתאום רצו להכיר אותי... אבל זה כמובן לא נמשך לאורך תקופה ארוכה. בתוך חודשיים או שלושה חזרה היצורה לסורה וגררה איתה את כל החבורה (פשוט לא יאומן באיזה קלות הושפעו הבנות אחת מהשניה..). רק בכיתה ז' היה לי חופש ממנה. היא עוד המשיכה בהתחלה, אבל הרגשתי שכל כך נמאס לי, כבר לא יכולתי יותר ולבסוף לא הייתה לי ברירה אלא להרביץ לה במלוא כוחי. אחר כך התפלאתי על עצמי וכעסתי שלא עשיתי את זה עוד קודם. מאז היא לא התקרבה אליי.

בחטיבת הביניים הייתי בעיקר עם שתי חברות. היה לי קשה להתחיל קשרים עם ילדים חדשים שלא הכרתי, וגם תמיד פחדתי מהאנשים שכבר הכירו אותי- מה הם יחשבו עליי? האם אחווה נידוי נוסף? ככה שהעדפתי לשמור מרחק מכולם. הייתי ביישנית ותמיד בפינה שלי. עם הזמן ראיתי כמה מטופשים הם נראים. שנאתי את מסיבות הכיתה. שנאתי לרקוד ולהיראות מגוכחת כמותם. החברים המצומצמים שהיו לי בהחלט הספיקו לי.

החברה שהשלימה את השלישיה שלנו עזבה את החטיבה בכיתה ח'. נשארתי עם זו שהייתה איתי עוד מהיסודי. היא הייתה בערך במקום שלי, והיה לנו כל כך כיף ביחד. כל השאר בכלל לא היו חסרים לנו. בזמן שהיא לא הגיע במשך יום או יומיים חשתי ריקנות במידת מה. היא חסרה לי.

המכה הגיע בסיום החטיבה, כשהיא החליטה לעבור בית ספר (עקב המצב החברתי). בערך שבועיים או שלושה לפני כיתה י' נכנסתי למשבר רציני. יותר לא יהיה לי את י'. עם מי אעביר את ההפסקות? עד כמה איראה מטופשת אם אשב בכיתה ואצייר או אקרא ספר (כמו בזמנים שי' הייתה נעדרת), במקום לצאת החוצה ולשבת עם שאר התלמידים? מילא במשך מספר ימים- אבל לאורך כל השלוש השנים הבאות? גם לא היה לי מספיק כח להתרכז בלימודים. רק רציתי שהסיוט בשם בית ספר יסתיים כבר ואוכל לממש את עצמי. היתרון הגדול שהיה לי, שבזמן שכולם בזבזו את הזמן על חיי החברה, אני פיתחתי עוד תחביבים.

כיתה י' הגיע ואיתה ההלם הגדול. תלמידים חדשים הגיעו, ואני החלטתי שאני הולכת לפתוח דף חדש עם עצמי. החלטתי להשתלב בכל זאת. כמובן שמאוד הופתעתי למצוא את עצמי בתוך חודש או קצת יותר- בתוך קבוצה של בנות שבהחלט חיבבתי. עם הזמן הקשר בינינו התהדק והפכנו לקבוצה קבועה. הייתי חלק מקבוצה- מה שלא היה מתוכנן.

מצאתי את האושר שלי. אפילו בילדות המוקדמת שלי לא הייתי מאושרת כל כך. כל יום היה מתנה, ואילו בלילה התקשיתי לישון מרוב התרגשות לקראת היום שלמחרת. אני לא בטוחה עד כמה אחרים ראו את זה, אבל בשבילי זה היה מדהים.

בכיתה י"א החל לפרוץ המשבר השני שלי (שרודף אותי עד היום?). פתאום הבנתי שהחיים לא באמת צבעוניים כמו בשנה שעברה. לא הבנתי איך זה השתנה בפתאומיות כזאת, כל הזמן ניסיתי לשחזר את צורת החשיבה, אבל כולם היו נראים לי מדוכאים כל כך, שזה דיכא גם אותי. את הלימודים כבר הזנחתי. במתמטיקה הייתי מקבלת ציונים שאם הייתי מחברת שני ציונים של שני מבחנים- עדיין לא הייתי עוברת את הנכשל. היצורים תפסו את מקומם של חבריי, ושוב נעשיתי מרוחקת. הפעם מבחירתי הבלעדית. כמובן שלא ניתקתי קשרים לגמרי. אחרי הכל, הרגשתי מחויבות כלפיהם, וחששתי שיום אחד הם יהיו חסרים לי.

בי"ב זה כבר החמיר. הייתי עושה רק מה שצריך לעשות, מתוך אילוץ. בקושי החלפתי מילים עם אנשים. השתדלתי לצמצם את הקשרים שלי מצד אחד- כי זה דרש ממני כוחות שלא היו לי, ומצד שני- הזדקקתי לתמיכה כלשהי (שלא תמיד קיבלתי). השתדלתי לא להראות יותר מדי, לא רציתי למשוך תשומת לב. ומצד שני, אני מנחשת שאנשים קישרו את ההתרחקות שלי לעוד כשלונות חברתיים. באמת שלא היו לי כוחות לשום דבר. בהרבה פעמים הייתי מתבודדת עם היומן, ובמקום לכתוב הייתי יושבת ובוכה. ואז כותבת קצת ונרגעת. רק אז יכולתי לחזור לכולם. כאילו כלום לא קרה. היו ימים שלמים שלא הייתי מסתרקת, וכמעט אף פעם לא השקעתי במראה שלי. היה לי מספיק לדעת שאני לא נראית נורא.    

מבחינתי, זו לא הייתה ברירת מחדל. זו הייתה יכולת. להתנתק בצורה שכזאת.

פיתחתי שנאה מאוד חזקה כלפי אנשים והעולם בכלל. היה לי הרבה יותר נוח עם החברים החדשים, היצורים. הם אולי היו זוועתיים ואימללו אותי, אבל הם לפחות היו אמיתיים וכנים.

היקשרות לחפצים

כנראה שקשה לאדם עם בדידותו. יש אנשים שמצליחים בזה, לא הייתי מאלה. יכולתי להיות בודדה מאנשים, אבל לא מעצמי. היצורים סיפקו לי חברה, אבל הם לא באמת היו לטובתי. חפצים אחרים או צ'אבו, (העץ המיתולוגי) ויצורים דמיוניים אחרים מלאו את החסר. יכולתי לנהל שיחות מרובות עוצמה עם חפצים בודדים. הייתי מקשיבה לסיפור שהם עצמם עברו, והם היו מפגינים אהדה כלפיי. לפעמים דיברנו על הרשע הסובב את העולם, לפעמים על אנשים, לפעמים על תחושותיהם שלהם, ולעתים רחוקות על תחושותיי שלי.

היום לראשונה העליתי את הנושא אצל הקב"ן. לאחרונה התחלנו לעסוק ברגשות שלי, שהודחקו עם הזמן. הוא שם לב שבשיחות איתו אני אף פעם לא משתמשת במילים "אני מרגישה" (אלא "אני חושבת") וכמו גם שלעולם איני מזכירה את הרגש, ומתחברת לדברים רק בצורה המנטלית. זה היה נכון. מאז שהצלחתי להדחיק את הרגש, התחלתי להרגיש טוב יותר, פחות נפגעתי. (ומכאן התחיל בלאגן אחר). לטעמו זה הדבר שיש לגעת בו בזמן הקרוב, כי פה מתמקדת הבעיה- ובמה שעברתי (עם היצורים, רק שהוא עוד לא יודע עליהם).

הוא אומר שהרגשות היחידים שאני מודה עליהם, הם החיוביים- וגם אותם אני מערבבת עם החשיבה (שיוצרת שליטה ברגשות או נכנסת במקומם), ושמהשליליים אני מתחמקת כל הזמן. "מה הם הרגשות השליליים?", שאלתי אותו, וזה ענה שאני לא מוכנה להודות שאני בדכאון. שאני מפחדת מזה, כי זה משהו שלא בשליטתי. אמרתי לו שהמונח "דכאון" קצת גדול עליי- שזאת מילת קוד למחלה, ואני עדיין בשליטה. הסכמנו להשתמש במילה עצב. וגם אז, עליתי על כך שגם בעצב אני לא מוכנה להודות, הרבה יותר נוח לי להשליך אותו לחפצים דוממים. "הרי שלחפצים אין רגשות. הרשות הם שלך"- לא נותר לי אלא להסכים איתו. למרות שעדיין קשה לי שלא להתייחס לחפצים כאל בעלי רגשות.

- "למה את כל כך פוחדת להכיר בזה?"

- "אולי משום שאין עצב בלי רחמים עצמיים. כשהעצב לא מרוכז בך באופן ישיר, אתה לא יכול לרחם על עצמך, אלא על החפץ- כך העצב כנה יותר"

אולי בגלל זה הרגישות שלי לחפצים שלי היא גדולה. אני יכולה להתרחפן מהידיעה שבסה"כ הזיזו לי דבר ממקום אחד למקום אחר. אני מרגישה שהטרידו אותם מבלי שהייתה להם אפשרות להתגונן. גם בצבא, אני משתדלת לשמור את הדברים שלי לעצמי. להחזיר כל דבר למקום בתום השימוש בו. כשמשהו שחשוב לי נעלם- האובדן גדול עבורי. אחרים יכולים לראות את זה כקטנוניות.