מבראשית ועד לתחתית

התקופה המבלבלת הזאת לא רוצה להעלם. גרוע מזה, היא מוסיפה להתעצם ונוכחותה מעמידה אותי בפני מלחמה חדשה.

לא פעם אני חושבת לעצמי בצורה תאורית. איזה כיף, איזה כיף להיות בבית. פתאום אני מגלה שיש לי הכל. והרבה יותר מזה. יש לי חמישה סוגי קפה, וביניהם הטעם הפשוט ביותר, וגם הטעם האהוב עליי. יש לי מצלמה, ועוד כל מני דברים קטנים שהופכים אותי למרוצה יותר. יש לי חדר משלי, שמעוצב כרצוני, ויש לי עכבר עם גלגלת. ויש לי עוד מליון ואחת מותרות שגורמים לי לאהוב כל כך את העולם שלי. רק מפני שהוא שייך לי. אבל הכי כיף לי כי אני אני. ויש לי משפחה, וכי אני לא מוגבלת. כל כך הרבה דברים יש לי, ואני מחוברת אליהם דרך הרגש (גם תכונות, לא רק חפצים), ועדיין אני לא מרוצה מהחיים שלי.

אבל זה מובן לי.

הנטיה שלי לעבד את המציאות במספר דרכים בו זמנית, היא שגורמת לי לתפקד באופן חלקי. כל דבר הופך למאיים וגורם לי להיחנק בתוך אי שקט. אפילו הכדורים כבר לא עוזרים. בתחילה הם הצליחו להשתיק את המחשבות. היו רגעים בודדים וענוגים של רוגע. כבר שכחתי שזה יכול לקרות. הם כבר לא משפיעים כך, ההשפעה שלהם נעשית הפוכה, ואני שוב חסרת מוצא. 

הקב"ן רואה בי משהו מיוחד. הוא לא מסתיר ממני. והערכה שלו כלפיי רק מחזקת אותי, כפי שכל הערכה מאנשים שאני בעצמי מעריכה ממלאת אותי באנרגיות חדשות.

לפגישה האחרונה הגעתי מחויכת. גם הוא שם לב לשינוי.

"יש לי מצב רוח טוב היום", הסברתי.

גם הוא חייך. "יש משהו מיוחד?"

"רבתי", אמרתי, עדיין בחיוך.

"וזה משמח אותך?"

"כן, אני אוהבת לצאת צודקת"

הוא החווה לי להמשיך.

"אחת הבנות עשתה לי איזה קטע טיפשי ומגעיל. עזוב את זה שהיא מאחרת כמעט לכל משמרת לפחות בחצי שעה (בד"כ מאחרים אצלנו בסביבות הרבע שעה), היום היא החליטה לעצבן אותי במיוחד. הייתי חייבת לצאת לרגע מהעמדה, אז ביקשתי ממנה שאיך שהיא מסיימת להתלבש, שתחליף אותי לחצי דקה, ואז שתקח לה כמה זמן שהיא צריכה. היא הגיבה בתוקפנות; מה אכפת לי לחכות עד שהיא תסיים להתארגן? זה היה דחוף לי, והיא עדיין בחרה לעשות דווקא".

שתקתי לרגע, חיפשתי את המילים הנכונות, לפני שזה יישמע כמו איזה ויכוח קטנוני וילדותי- מה שהיה נכון.

"לא הראתי לה שאני מעוצבנת. שמרתי על איפוק כדי לתת לה להבין שהיא הייתה לא בסדר מבין שתינו. חיפשתי לפגוע בה במילים, ולא ברעש. אנשים מכירים אותנו לא רק דרך השגרה, אלא גם דרך ההתמודדות במצבים כאלה. היה לי חשוב לשמור על כבוד עצמי. ולא הייתי משיגה את זה דרך צעקות. הבהרתי לה שהיא חסרת התחשבות ואני לא זקוקה לדבר ממנה. ועל אותו עקרון- שלא תבקש ממני כלום. כמו גם שכל איחור שלה, הוא טובה שאני מוכנה לעשות. והיא כמובן לא תרצה טובות ממני - כדרך לשמור על הכבוד שלה" (זה עבד, אגב. היא לא איחרה לי מאז)

"את מספרת על זה באושר כמעט. זאת גם הפעם הראשונה שאני רואה אותך מחייכת ככה".

"כן. חוץ ממה שכבר הזכרתי, הויכוחים האלה גם מאתגרים אותי. הם מלמדים אותי על עצמי ועל מכסת הסיבות והתירוצים שאני יכולה למצוא בכל ארוע. מה גם שזה יוצר איזשהו ריגוש".

נסחפתי קצת לנושא וסיפרתי על עוד מן ויכוח שהיה לי עם אדם צר אופקים בנושא מאוד מסוים (ועם זאת מאוד חכם), ובכל פעם שהראיתי לו שהמציאות שלו היא שמעוותת- הוא התחמק והתרגז עליי. שנינו היינו עקשנים מדי וזה התחיל להגרר למקומות ששנינו לא רצינו להמצא בהם.

אבל בסופו של דבר, אני לא יכולה להתרגז עליהם, כי הם אלה שלא לוקחים מספיק אחריות על עצמם. אין טעם להפוך כל דבר לויכוח וריבים. כאשר אני מתחילה לריב- זה חייב להיות צודק מבחינתי (כאשר העובדות לא מוטות כלפיי, אלא בהתחשבות מלאה גם בצד השני), אם אני רבה על משהו שהוא לא צודק- הפסדתי מראש. אנשים אף פעם לא יכולים להיות אשמים במה שקורה לי. אני מושפעת משני דברים בלבד: מהחלטות שאני לוקחת, ומהדברים שלא תלויים בי. לכן אני יכולה לשמור על קור רוח בריבים על צדק, כשאין מטרה מוגדרת אותה אני מנסה להשיג.

"אבל אולי זאת כבר לא בחירה, אלא התחמקות?" הוא שואל

"איך התחמקות?" אני עדיין נעולה על הצד שלי

"כי גישה כזאת מבטלת את כל האשמים"

"לא בדיוק. אני אשמה באותה מידה. כשהדברים הם תוצאות של בחירות שאני עושה"

"אבל הבחירות שלך תלויות בהרבה גורמים חיצוניים"

"ובכל זאת, אני לוקחת עליהם את האחריות כי אני מודעת לזה שהבחירות נעשות לפי שיקולים של אותו הרגע. ולפעמים יש החלטות מהירות שאין מספיק זמן לחשוב עליהן ולצפות את כל התוצאות"

"ואז את מפילה את האחריות על ה"גורל""

"לא"

הוא המשיך להציג טיעונים שביססו את העמדה שלו. כך גם אני, כשהתחלתי להרגיש סחרחורת קלה והפסקתי לעקוב. פתאום הכל נראה שונה ולא מוכר. אבדתי לגמרי את נושא השיחה, לא הצלחתי לזכור מה התכוונתי להגיד, או על מה בכלל הויכוח. פתאום הרצפה התחילה לזוז במעגלים איטיים.

"....את לא חושבת?"

"מה...?"

הוא הביט בי בשתיקה.

 שום דבר לא נראה יציב. הרגשתי שאני צפה באויר, והייתי חייבת להאחז במשהו.

"מצטערת, אבדתי אותך"

התחלתי לסרוק את האזור. העיניים, שהרגישו עייפות יותר מתמיד, התאמצו להחזיר את הראיה למקומה. דברים לא יכולים לזוז סתם כך. התחלתי לרעוד.

"מה קרה?"

"יש לי קצת סחרחורת". בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. במצבים כאלה בד"כ הייתי ממהרת למיטה וקמה אחרי מספר דקות.

"את נראית מפוחדת"

לא הגבתי.

"את רוצה להתרחק קצת?" לא יודעת מה עבר לו בראש. ממנו אני בטוח לא מפחדת.

נדתי בראשי לשלילה.

עדיין שקט. אני מנסה לחזור לעצמי, אבל הסחרחורת מתגברת. אין לי אויר.

"אני רוצה לצאת לרגע"

אני בחוץ. יושבת על הרצפה, נשענת על הקיר. מנסה להחזיר את הנשימה ולגרש את הסחרחורת. העיניים עדיין כבדות, אני עוצמת אותן. רצף תמונות עולה במוחי. אותם דברים מעוררי בחילה, ופחד גהינומי. תמונה אחת חוזרת על עצמה. בכל פעם מתגלים בה יותר פרטים. אני מאלצת את עצמי לחשוב על משהו מעודד. שום נושא מעודד לא עולה לי  בראש, אז אני מתארת לעצמי את מה שמסביבי. יש בחוץ אנשים, שניים מהם שולחים בי מבטים. אלה בטח החובשים שנמצאים בהפסקה. מעניין מה כבר עובר להם בראש. אני לא בטוחה אם המחשבות שלהם מטרידות אותי או לא. באמת אכפת לי מה הם חושבים? כן, קצת. אני חייבת לשנות את זה. אני מבינה שמה שהם חושבים לא נוגע אליי בכל מקרה, אז שיחשבו. בכל מקרה המחשבות שלהם יהיו רחוקות מהאמת שלי. כבר לא אכפת לי.

אני מתחילה לחזור לעצמי ונרגעת קצת.

אני נכנסת בחזרה.

הוא מסתכל עליי, מצפה שאסביר. עדיין אין לי מילים. המבט שלי נהיה קודר.

"מה בדיוק קרה? זה בגלל משהו שאמרתי?"

"לא,לא." לא רציתי שהוא ירגיש אשם. הוא פה כדי לעזור. "אני לא בדיוק יודעת. פתאום קפצו לי הרבה מאוד דברים לראש והתחלתי לאבד את עצמי".

"מה למשל?"

"הרבה מאוד תמונות מפחידות. דברים לא מציאותיים שאני עדיין מפחדת לפגוש. הכל קפץ אליי בבת אחת, הרגשתי מותקפת"

"וכשהיית בחוץ?"

"תמונה אחת חזרה על עצמה כמה פעמים. הרקע היה אדום כהה, כאילו היה נוזל סמיך. והיו חלקי שלדים מבולגנים. הגולגולת זזה כאילו ניסתה להגיד משהו. היא נראתה כאילו היא מציבה לי איזה אולטימטום"

הוא הרהר במשך מספר שניות.

"את שמת לב מה קרה?"

זאת הייתה שאלה רטורית. ידעתי שהוא מתכוון להמשיך.

"התמקדנו במשהו שאת מסתמכת עליו, וגם הוא נוצר כתוצאה ממשהו שהוא עוד חלק מחומת ההגנה שיצרת. כנראה שדברים שאמרתי יצרו עוד מפרץ. וברגע שנפרצה ההגנה, היית חייבת לברוח. בדיוק כמו שקרה אז כשניסינו את ההרפיה"

לא ידעתי איך לעכל את מה שאמר. זה היה נשמע הגיוני, אם כי רחוק מהתחושות של אותו הרגע.

הודיתי שאני לא יודעת מה לחשוב, הדברים נעשים מסובכים יותר ככל שאני מתעמקת בהם.

נראה כאילו התכוון להגיד משהו, אבל עצר באותו רגע. ואז שאל: "חשבת על מה שהצעתי בפעם הקודמת?"

הנהנתי.

[כל הזמן אנחנו מגלים דברים חדשים, אבל הדברים האלה עדיין לא מקדמים אותנו מספיק. הוא הודה שהוא בעצמו נשאר עם הרבה סימני שאלה אחרי הפגישות, מעין חידה מורכבת. לדעתו, צריך לחפש עוד דרכים להגיע לנקודות המהותיות שיובילו לבסיס הבעיה. החשש הוא שבהיפנוזה (שמטרתה להסיר את מנגנון ההגנה האינטלקטואלי ולאפשר להתרכז ברגש) החומות שנבנו אצלי (עקב היצורים) יתפרקו ואחזור למה שחוויתי אז, רק בעוצמה גדולה יותר. לכן הוא הציע לי לעבור מבחנים מיוחדים שנועדו לתחקר את התת מודע (בסגנון רורשאך, TAT וכד')].

"אני חושבת שצריך לתת הזדמנות לכל דבר שעשוי לקדם אותנו. אם כי יש דבר אחד שמרתיע אותי". פניו עדיין הביעו דאגה. "אני מפחדת לגלות על עצמי דברים שאולי בכל זאת הייתי מעדיפה שישארו במקום מסתור. מצד שני, זה כבר סותר הכל, ככה שאני מוכנה לקחת את הסיכון".

הוא הבטיח שיקדם את זה.