מבראשית ועד לתחתית

נשאלתי מה שלומי. "נהדר", אמרתי, "אבל הם עוד מרחפים מעליי"

- "מה מספרתם?" נשאלתי שוב.

- "או-הו. אם היה ביניהם קו מפריד, בודאי הייתי יודעת. אבל, הם מאוגדים בצרורות. אמצע אחד קשור לאמצע הבא. שני אוחז ברביעי, ואני כולי מאכלסת אותם".

- "תוהו! נכאב לי הראש מעצם הנסיון להבין. תוכלי להיות ברורה יותר?"

- "סלח לי. אם הייתי בעצמי יודעת, לא הייתי מסתבכת עם הגדרות מופשטות"

- "תנסי בכל זאת"

אני מהנהת.

מרווח של שתיקה נוצר בין שנינו. הוא מצפה לתשובה.

אני עוצמת עיניי. מדמיינת מגירות במיני צבעים, ולשם ממיינת את מחשבותיי. "הנה", אני משיבה בנוחות. "ככה אתה מבין טוב יותר?"

הוא נד לשלילה.

אז השארנו את זה ככה.