אתה יודע שכל עוד אתה עומד מחוץ לבית הקברות, אתה מוגן. ברגע שתיכנס, אווירת האבל לא תפסח עליך.
אבל זהו, אין לך יותר ברירה. אתה מוכרח לעשות את הצעד ולהכנס. אתה יודע שהם מחכים לך.
צמרות העצים מסתכלים עליך מלמעלה, אתה לא בטוח אם הם נינוחים, או שרק עצובים. אתה בפנים. אתה יכול רק להסתכל על השער ולראות את העולם שבחוץ, שוקק חיים, ואילו אתה בעולם של המתים, אבל לא מספיק מת כדי להשתייך אליהם ולהינות מזה. הכל נראה רחוק כלכך...
ציפור אחת מצייצת מעליך. אתה בטוח שאם תרים את ראשך, תגלה שלד קטן של ציפור שמדלג בשמיים.
אתה מוכרח לצאת מדי פעם לשאוף אויר ולרכז מעט כוחות, אבל אתה לא יכול להשאר שם בחוץ, משהו מאלץ אותך להשלים עם המוות הצפוי לך בכל רגע. שתתרגל אליו.
אתה עובר בין כל הקברים, מתעניין, מה מוצאם, באיזה גיל נפטרו ומאיזה סיבה.
אחרי כל כך הרבה זמן שהיה במקום, אתה כבר לא בטוח שאתה רוצה לצאת. אבל האוירה, היא מדכדכת, היא איומה.
אז בהתחלה לא היו לך די כוחות להגיע עד ליציאה, נשארת בתוך האוירה השנואה עליך ביותר, מתוך בחירה פאסיבית, מתוך אילוץ, אפשר לומר. עבר המון זמן, ולבינתיים הספקת להסתגל, ולהשלים, אך האוירה? נותרה שנואה. פתאום אתה קולט היכן אתה נמצא, וזה מפחיד. ועכשיו, כבר מאוחר מדי. יותר מאי פעם. ליציאה כבר לא תגיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
