מבראשית ועד לתחתית

כל שבוע הוא אתגר. מהרגע שאני מאמצת את עצמי לקום מהמיטה, וכבר אז הגוף כבד והרגליים בקושי סוחבות, ועד לרגע סגירת מעגל, כשאני נכנסת למיטה בנשימות כבדות, עוצמת עיניים בתקווה להירדם תוך פחות משעה. חושבת על היום המתיש שעבר עליי, ובעצם, אין לו שום סיבה מוצדקת להיראות כך, כי מה כבר היה? קמתי, עליתי למשמרת, סידרתי כמה דברים במוצב, התארגנתי, וחזרתי לישון. הפעילות היותר כבדה מסתכמת בלהחליף אוטובוסים עם מרחקי הליכה קצרים, בדרך לבסיס ובחזרה הבייתה. אבל הגוף שלי בוחר שלא לעמוד גם בזה.

מאז אותה תקרית, כבר לא תהיה לי ברירה. החיים שלי דורשים שינוי.

באימון שהיה בשבוע שעבר לא נתבקשנו לעשות את הבלתי אפשרי, אולם השרירים נסחטו עד למקסימום. בשל מבחנים שעברתי באותו שבוע, קיבלתי אישור להגיע ביום השלישי לאימון.

פגשתי את השומרת, שהייתה מהפלוגה שלי, בכניסה למגורים. כל השאר היו במסלול אופניים. פשטתי את חולצת הא' והתיישבתי לשוחח איתה. בשתיקות הקצרות המשכתי לעלעל בספר שקניתי יום לפני כן, המדע העליז מאת ניטשה.

כעבור 40 דקות או שעה, חזרו הבנות ואיתן שאר חברותיי מהפלוגה.  ארוחת צהריים, הפסקה של שעה, ואז נפגשים באחד האולמות, לאימון שימוש בסכין. התלהבתי שהגעתי בדיוק בזמן הנכון. החברים שלי כבר יודעים שיש לי חיבה מיוחדת לדברים חדים.

על ארוחת הצהרים ויתרתי, כהרגלי, במקומה אכלתי איזה וופל.

התרכזנו באולם שנקבע. שעונים ושאר תכשיטים בצד, כיסים מרוקנים. הוא פתח בהסבר קצר, ומיד התחלנו לרוץ מסביב לאולם, ואחר כך ספידים. ריצות קצרות מקיר לקיר, כמה שיותר מהר. תמיד אהבתי את הריצות האלה והייתי משקיעה בהן במיוחד. פתאום שמתי לב שאני, חברה שלי ועוד מישהי מהקבוצה (שמנתה כ- 25 בנות) הובלנו. השקעתי יותר, רציתי לשמור על המקום הראשון, רק שלא הקשבתי לאותות המצוקה שהגוף שידר לי. ואז הגיעה הנחיתה. נתתי לגוף לצנוח מחוסר כוחות. לא יכולתי לנשום, והראש הסתובב במהירות מסחררת. רעדתי כאילו מחלת הפרקינסון קוננה בי. הרגעתי אותם שהכל בסדר, ולאחר שהתברר לקצינה שלא הייתי בארוחת הצהריים, עלתה השערה שכנראה זו הסיבה. חברה ליוותה אותי לשקם, וגם את החובש שלחו לשם. מאז התחיל משטר אוכל צמוד, בעיקר של החובש (שגם היה מהפלוגה שלי ומכיר אותי קצת יותר). הרגשתי רע, כי למרות כל המאמצים שלהם לשדל אותי לאכול, הגוף כבר הורגל לאכול ארוחה נורמלית (יחסית) פעם או פעמיים בשבוע, ובמשך שאר היום בעיקר נשנושים. כל דבר שהכנסתי לפה הרגשתי שאני הולכת להקיא.

התפשרתי על מנוחה קלה, בתקווה שאתעורר עם כוחות מחודשים. אך מהרגע שנכנסתי למיטה, לא יכולתי לצאת עד הערב שלמחרת. אפילו גרירת איברים הייתה פעולה כבדה.

למחרת בצהרים קיבלתי טלפון מהסמלת, שנשמעה די מודאגת. אחרי שיחה קצרה אמרה שכנראה היא והמ"פ (בעלת אופי קר במיוחד) תגענה הערב בכדי לדבר איתי. החובש קצת הפחיד אותן, כנראה, עם התכנון שלו לתת לי עירוי.

 הוא תפקד במסירות מרובה, כשבא פעם בשעה לבדוק מה שלומי, ובכל פעם הביא דברים אחרים שאולי יעוררו את תאבוני.

בערב דיברנו. הסברתי לו שזו תקופה של חודשים, ולא מהיום, רק שלא חשבתי שזה יגיע לכזה מצב. הוא סיפר לי על מישהי עם סיפור כמו שלי, שלבסוף אושפזה חודשיים בבלינסון, ואני עשויה למצוא את עצמי שם אם לא אטפל בעצמי.

הכרחתי את עצמי לאכול לפחות דברים קטנים. כעבור כמה שעות התחלתי להתאושש וכבר יכולתי לקום מהמיטה.

בימים שלאחר מכן עדיין הגוף שלי היה חלש ובקושי תפקד. לפני שלושה ימים שוב הגעתי למצב שבקושי יכולתי לזוז. בלית ברירה שקלתי לבטל את הפגישה עם הקב"ן רק כדי לא לקחת עוד אוטובוס. הוא לא רצה לוותר והציע לאסוף אותי ממקום מוצאי. אני מאוד מעריכה את ההשקעה שלו ואת מה שהוא מוכן לעשות בשבילי. כואב לי שאנחנו לא מתקדמים לאחרונה, אני מרגישה מאכזבת, ומצד שני אני משקיעה בדיוק אותם מאמצים.

הסמלת, שהיא גם חברה שלי, התקשרה אליי באותו ערב. קיבלתי ממנה חדשות טובות ורעות.

כבר ציינתי שהמ"פ היא אדם קר ותכליתי. בשנה האחרונה היא העיפה 16 אנשים מהפלוגה בגלל כל מני שטויות. היא בוחרת אחד אחד, את האנשים שהיא רוצה שיהיו בפלוגה שלה. לפי החלטה שלה, נאמר לי שאם לא אקח את עצמי בידיים, יאלצו להוציא אותי מהגדוד.  

ועדיין, למרות הכל, אני לא מוכנה לוותר על קורס מ"כים. עשיתי כמה שיחות והבהרתי למה כל כך חשוב לי. החל מיום שני אני מתחילה תקופת התנסות. מעכשיו, אני מפקדת לכל דבר. (בנוסף ל-3 מפקדות [שתיים בכל צוות]).