מבראשית ועד לתחתית

נפשי,

היי עמי

(לך ההיגיון)

עשי בי כח להשלים

עם מה שאין בכוחי לשנות.

הטלטלות הקיצוניות מציבות במבחן את שפיות דעתי. ומנגד- הכל בשליטתי.

שום דבר אינו ברור. מה שמתיימר להיות חלק, המורכבות המחוספסת מופיעה בצדו המוסתר.

גם בשבועיים האחרונים קרו הרבה דברים.

אני תוהה אם יכול לעבור שבוע מבלי שיקרה משהו

ובעצם, אין לי רצון בזה. אני סובלת ונהנית כמעט מאותם הדברים. אחרת, הכל נשאר משעמם.

אני נהנת מכוחניות, וממשחקי כוחות.

זה יכול להתפרש לטוב או לרע

זה מתבטא אצלי גם בחוסן נפשי, ובהחלטה נחרצת- כאשר אני עומדת על דעתי ולא נגררת ללחצים של החברה

אני כותבת את זה בדיוק שנזכרתי במקרה שהיה לי השבוע.

ליד המוצב שלנו גרים שני אחים תאומים בני 23. השבוע הזמינו אליהם עוד שני חברים. הם כמובן שתו. והזמינו אותנו.

שמרית ואני התעניינו במצבם, אז הלכנו לראות. הם באמת היו שתויים.

במשך כל השהות שלנו הם ניסו לשכנע אותנו לשתות גם (וויסקי ויין). שמרית כמעט נכנעה ללחצים- כי מה לגימה אחת יכולה לעשות? (אנחנו בצבא, בחברת אנשים שלא כולם מוכרים, לתזכורת). אבל אני יודעת שזה היה יכול להמשיך משם.

לבסוף אנחנו כבר היינו צריכות לחזור למוצב, וגם העדפנו לשמור מרחק מהם, כשזה תפס תאוצה. אבל הם לא בדיוק רצו שנלך...

עוד דבר - הם גם שדרו לנו מסרים מיניים, ובעיקר החרמן הראשי שניסה לשלוח ידיים מדי פעם. הם התחילו לשחק איתנו.

כשקמתי מהכורסא, הוא תפס אותי ביד ולא נתן לי ללכת, למרות שדיברתי איתו בצורה חד משמעית. הוא עדיין לא עזב. בעטתי בו חזק ברגל, באזור של העצם (אזור רגיש), זה הכאיב לו וגרם לו לעזוב. כשהשתחררתי מאחיזתו והתרחקתי ממנו, חבר אחר לא נתן לשמרית את הנשק שהיה מונח לידו. ניגשתי לשם ולא נתתי לו להתגבר עליי. מילים חזקות עבדו. שיבינו שאנחנו כבר לא צוחקות איתם.

יש בי פחד מאוד חזק שאנשים יעקבו אחרי וינסו להתעלל בי פיזית. המקרה הזה עזר לי להבין שאני יכולה לדבר ולפעול בתוקפנות שבד"כ אני לא משתמשת בה. ואולי אני גם צריכה לחזור להסתובב עם אולר.

העשייה המרובה שנחתה עליי, כחלק מהתפקיד החדש שקיבלתי, מעודדת אותי להמשיך ולהתחזק. הכנתי הערכת מצב בפעם הראשונה, לבדי, וקיבלתי עליה שבחים. לא זאת בלבד אלא שאולי יצרפו אותי להערכת מצב הגדודית (בהשתתפות של המג"ד, סמג"ד ושאר הדרגות הבכירות של גדוד הצנחנים).זה דבר גדול עבורי, בהתחשב בתפקיד הקטן שיש לי. מעורר בי הנאה :)

הקב"ן בטוח שהשפיות שלי התערערה, ועם זאת, אני מתחזקת בחיים בו זמנית. מתפקדת בשני עולמות. הוא מרעיף עליי מחמאות, וחוזר ואומר שאני אדם מיוחד בדרך החשיבה שלו ותפיסת העולם, שאני אדם הוגה ואינטלקטואלי (איך מודדים דברים כאלה? לדעתי הוא קצת נסחף). הוא אומר שהגבול אצלי בין שפיות ואבוד השליטה הוא מאוד דק, שהדברים שאני חווה הם אך ורק בראש שלי והחרדה, הדכאון והבלבול רק מעודדים אותי להתנתק מהמציאות. כל עוד אני מצליחה לתפקד, ויש לי תקוות לחיים ואני לא מאבדת שליטה - הוא מוכן להשאיר אותי בצבא (הוא השתמש במושגים גדולים שלא אהבתי), ואפילו מעודד את זה.

אני עדיין באיזשהו סימן שאלה לגבי המצאותי בפלוגה. ועם זאת אני מצליחה להוכיח את עצמי, אני חושבת. הלוואי שזה רק ישתפר עוד.

נשארו לי עשרה חודשים בצבא. והזמן טס. המסגרת הצבאית עוזרת לי להתחזק. ובגדול, אני מרגישה כבר מוכנה מספיק לאזרחות.

יש לי עוד הרבה מה להוסיף,

אבל ההשראה נעלמה.

אולי כי אוסף ההגיגים גדול מדי וקשה לעשות סדר.

שבוע טוב.