החשש שלי מלכתוב הוא שייצא משהו ממורמר בסוף.
כל הזמן חלים עליי שינויים. כאלה שבעיקר אני יוזמת. אני מסננת השפעות של אנשים עליי, ובוחרת במה להתמקד ויוצרת לעצמי אוירה. ברגע שיש אוירה, גם המצב רוח שלי משתנה בהתאם.
נהניתי בימים האחרונים, הרבה מזה בזכות סיטי-זן, שמבחינתי ראוי להערצה.
שוב,
תודה לך על הכל.
בעיקר מטריד אותי מצבי הגופני. אני מרגישה שככל שעובר הזמן, הגוף שלי נעשה חלש יותר, וגם התפקוד המנטלי שלי יורד.
אני שוכחת הכל, מאבדת כמעט הכל, מתחילה משפטים ומתבלבלת באמצע, כותבת עם שגיאות עלגות, בקושי מתרכזת.. מאבדת שיווי משקל לעתים, או שסתם האחיזה שלי בדברים נעשית רופפת ואני מפילה דברים... התפקוד שלי נעשה מאוד מסורבל, ואני מאוד לא אוהבת את זה.
בצבא מקלים ראש. אם לא הייתי רודפת אחריהם בעניין התשובות של הבדיקות דם, לא הייתי יודעת שאני אנמית, וגם לא שהרבה ויטמינים במצב גבולי. כנראה שאצטרך לעבור עוד מספר בדיקות כדי לראות איזה רכיבים חסרים לי בדיוק. לבינתיים זה מתיש.
במשך יותר משבוע יש לי כאב ראש מציק. כאילו העבירו מקל בין שתי הרקות, והוא נשאר לעמוד שם. זה גורם לי לצאת מדעתי.
זו בערך כמו להרגיש נעול בתוך חדר. אתה מת לצאת, אבל אין כזאת אפשרות.
מתחשק לי ללכת לישון, ופשוט לא להתעורר.
כמה נחמד, לחלום לנצח.
ומצד שני, לא תמיד בתוך חלום יש לנו את יכולת השיפוט- לדעת שאכן אנו חולמים.
הייתכן שאנחנו חיים בתוך חלום? אם כך, למה שלא נעשה כל מה שבא לנו? אם זה היה חלום, לא היו לכם גבולות. ועכשיו אתם יודעים שזה לא בלתי אפשרי.
לפעמים זו נראית לי כמו אפשרות סבירה במיוחד. אין גבולות, אין מעצורים. אין ממה לפחד.
במידה וחרגת וכל הדמויות שבראשך ינסו להגביל אותך, תמיד תוכל לברוח מהן ולהתעורר מהחלום. באמצעות יריה, קפיצה, טביעה - מה שיבוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
