מתה.
אין דרך לגרום לה להרגיש יותר מתה, מאשר הדרך בה בחרה בשביל עצמה. לא היה לה ספק, אשר בכדי להיות מתה, דרושים כוחות ההבנה בלבד. כוחות ההתגברות על מה שטרם הגיע זמנה להבין. העיקר להיות עירנית, חשבה לעצמה, בדרכה החדשה.
עצרה ותהתה, מה רב עוצמה היה עליה המוות.
המחט ננעצה בזרועה השמאלית. אך את הכאב לא הרגישה. היא נהנתה מהמחזה, בעוד המחט מסתובבת מתחת לעורה, מחפשת את מקומה בתוך הוריד. "מעט שמאלה", היא שומעת קול שכנראה הורה לאיש הצעיר להתנועע עוד עם המחט. אך היא הייתה שקועה בעולמה. נאה היה לה הרגע : להיות תחת חסותו של מישהו שאינו היא עצמה. כל הסרת אחריות הייתה עליה כברכה. וכל כאב פיזי, היה למנוחה. לבסוף הרגישה כי אין בכוחה להתגבר על אשר לבה בחר, מבלי להוועץ עמה. היא עצמה את עיניה ונתנה לעצמה להירגע בתוך הרגע. שקט אפף את המקום, היא זוכרת. היא זוכרת עוד ששמעה את שמה מספר פעמים, אך הניחה שאין זה הגיוני, מאחר ונמצאה לבדה. היא לבדה, והמחט הנעוצה בעורה. כעבור זמן מה, די היה לה בכאב, ועל כן שלחה את ידה הימנית על מנת להסירה. "עוד לא סיימנו, מה את עושה??" התרגז עליה קול נשי שנבח עליה מתוך דמיונה, כך הסיקה. שבילי דם זרמו מפצעה, כיוון שהוציאה את המחט בדרך לא מבוקרת. אולם את הכאב לא הרגישה. סחרחורת הקשתה עליה להתרומם ממושבה, ומעידה קלה עכבה אותה בדרך ליציאה מהחדר. "הלו, את לא יכולה לקום באמצע עירוי, תחזרי לכאן". ציווה עליה הקול. והאיש ניגש והוסיף, "את בסדר?". לא היה לה מושג. היא שלחה בו מבט, והייתה בטוחה שגם הוא בדמיונה. היא החלה לקלל את אלוקיה על שלא נותן לה מנוח מן הדמויות האנושיות שכה שנאה. מעולם לא הסבו לה נחת. לפתע הרגישה שהקירות סביבה סוגרים עליה, ובעוד דקה ילחצו עליה למוות. היא החלה להלחץ, אך לא השמיעה קול. הסחרחורת גברה והציבה אותה בפני מבחן חדש, אך חייה היו תלויים בכוחותיה. יצר ההשרדות גבר עליה, אולם הפחד עמעם את ההתמודדות שסגלה לעצמה. "אני מבקשת ממך שתחזרי לכאן", פקדה האישה. הקול הגברי היה רך וסלחני יותר, אך גם הוא היה נוקשה. "זו הבריאות שלך. לפחות תגידי מה הבעיה ונעזור לך". היא לא הצליחה להבין מה מתרחש. האם להקשיב לקול המפוקפק, או להמשיך בדעתה.
היא התקרבה לחלון החדר, בקומה הגבוהה בה שהו, ונתנה לקולה להשתחרר : "אין נפש חיה מבלי שיחול עליה המוות קודם". וניתרה ממקומה.
מותה לא נקבע מעולם, אלא בנפשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
