משהו השתנה. לא ברור לי מה בדיוק, אבל בעוד שהרקע נותר כפי שהיה, הדמויות שבמרכז לבשו צורות חדשות. וכשאני אומרת דמויות, ככל הנראה אני מתכוונת אליי, ולמעגל החברים/ מכרים שלי.
פעם יכולתי להגדיר. יכולתי לומר "רע", וכבר היה ברור לי למה אני מתכוונת. היום מושגים כמו "רע" ו"טוב" נטמעים יחד ומאבדים את קוי המתאר שלהם.
כנראה שהביטוי "תקוע", הוא ההולם ביותר את התקופה הנוכחית. הזמן עובר לו, אבל ההתקדמות היא אפסית. או מאוד קרובה לאפסית, בכל אופן.
פתאום אני נשמעת לי כמו בחורה בגיל ה- 20, אחת שרציתי להשמע כמותה כשהייתי בת 16. רק שכשהגעתי לגיל 18 קיוויתי שלא להשמע כמותה. אז כנראה שאם הייתי בת 16, הייתי אוהבת את איך שאני נשמעת.
אנשים חכמים יודעים לנצל את הפוטנציאל שלהם. ומה אני עושה בו? מנופפת לו מרחוק כאות פרידה.
אבל הכי מרגיז, הוא לראות את האנשים שאתה מסתכל עליהם בהערצה, ממשיכים ומתפתחים. ואתה ששואף להיות בכל פעם שלב או שניים מתחתיהם (כך תדע שאתה עולה יחד איתם, בהדרגה), נשאר על אותה מדרגה. הפער ביניכם הולך וגדל, עד שאולי ייגרם נתק מהם. מאכזב, מה?
את המצב הזה אפשר לדמיין, ואצלי בדמיו זה הולך כך:
אדם הולך ברחוב (סטייל ההוא בקליפ ישן שהולך ברחובות העיר, ורואים קופסאת חלב גלמודה מסתובבת בין המוני רגליים) ומרגיש שהסביבה לא ממש מתקשרת איתו. אז הוא זורק את תיק הצד הצבעוני שלו הצידה, וחיוך דק מופיע בזוית פיו. הוא ממשיך ללכת בהליכה סטייליסטית. אחר כך הוא מבחין שבגדיו מפוארים מדי (כנראה ניסה למצוא חן בעיני הסביבה ולבש אותם) ומרגיש לא נוח בתוכם, לכן משילם מעליו ומשליך גם כן לרצפת הרחוב. החיוך מתרחב עוד קצת, והוא ממשיך בדרכו. אחרי זמן הליכה קצר, חושב לעצמו, 'ומה על נעלי? אלך בלי בגדים, ונעליים סגורות?' המצב נשאר לא נוח, אז הוא מסיר גם אותם, וממשיך ללכת. ואז פתאום קולט שהוא עירום לחלוטין, וחושב לעצמו, 'אם כבר עירום, למה לא להתנהג באותו האופן שבו אני ממילא מציג את עצמי?'
אז הוא המשיך ללכת באותה הליכה סטייליסטית כשמדי פעם הרשה לעצמו לבעוט באויר, להלחם באנשים דמיוניים, לחדול לרגע מהליכתו ולבצע סיבובים במקום ובעצם, כל דבר שעלה על רוחו באותו רגע של חשיבה.
[אם לרגע תהיתם היכן מתחבא הקשר; גם הוא פסק להתפתח, אבל חי לפי רצונו.
כנראה שמענה לרצונות הוא לא בהכרח המפתח לאושר.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
