מחר אני חוזרת. וכמו תמיד, אני יודעת שלא אוכל לוותר לעצמי, כי אני לא לבד. האנשים שאיתי במערכה עשויים להבין לא נכון, ועל כן, יש לנהוג בזהירות.
להקשיב.
לראות.
להיות פעילה.
להקדיש תשומת לב לפרטים קטנים.
כל כך קטנים, עד שאין איש מלבדי שרואה אותם. כך התחושה.
ומכאן מתחילים להעשות הדברים שהחרטה עליהם כה גדולה. אבל הספקתי להזהיר את עצמי. אני- לא חוזרת בי.
אבל הכל מעורפל מדי, כך שגם אם ארצה לחזור לאחור, אאבד את הדרך.
מכירים את ההרגשה....
שבה אתם עומדים על קצה צוק, מול הים. אושר עילאי שב וממלא אתכם. השמים הכחולים פרוסים כנגד עיניכם, ורק מחכים שתפרשו ידיכם לצדדים ותגעו בהם בתחושותיכם. אט אט אתם ממריאים עם הדמיון.
עכשיו אתם טסים בשמים. מותירים אחריכם שובל דק של מחשבות עכורות. ואילו אויר הטיסה צח ונקי, נשאף לתוככם. דבר לא משנה יותר. אתם שם, וזהו. העולם נראה קטן כל כך. גולמי כל כך. חסר משמעות.
מכלול של רגשות מציף אתכם ויותר ויותר כלפי מעלה. אתם בשיא. העולם שמתחתכים נראה עלוב כל כך.
עלוב כל כך עד שאתם נכספים לעשות סוף, אחת ולתמיד. ככה, בדיוק כמו שאתם עכשיו, בשיא. זה הזמן הטוב ביותר. דברים צריכים להסתיים בצורה טובה, הרי.
ואז מגיעים הקולות, והצפצופים באוזניים. הדבר שכל כך פחדתם ממנו. לא קל להיות שם.
לא קל לחיות במציאות הזאת. בעיקר כשכולך מבולבל, וחסר יכולת. השליטה חומקת מאחיזתך
ואולי אשמתך שלא אחזת בה חזק מספיק ?
אולי זה המקום לשאול -
האם בכלל החזקת בה אי פעם ?
או שמא הייתה רק תעתוע.
אנחנו עובדים על עצמנו מדי יום. מדי שעה. ומתנערים מהאמת. כי היא הרבה יותר מסובכת לנו. אנו מעדיפים לחיות את חיי השגרה כפי שאנחנו מכירים אותה. כי שם אנחנו לא לבד.
כשאנחנו לבד, אנחנו אבודים בתוך עצמנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
