מבראשית ועד לתחתית

בכל פעם שהחופש מתקרב לסופו, אני חשה במועקה מתהפכת לי בבטן. כל האיברים נעשים כבדים, והעייפות נוחתת עליי בבת אחת. כאילו כבר עכשיו אני נאלצת להתמודד עם מה שיביא איתו המחר. הימים האלה זכורים לי עוד מהיותי ילדה. הייתי מרגישה ככה בכל פעם לפני מבחן, או עבודה שצריך להגיש. וגם כאשר הייתי מוכנה ועשיתי את כל שהוטל עליי- עדיין אותה תחושה קוננה בי. אותה מועקה שאין לה הסבר.

השאלות שמעלה מוחי פותחות ב"למה זה קורה?", והתשובה היא "כי אכפת לי"

והשאלה הבאה היא, למה כל כך אכפת לי?

וזו שאלה טובה. למה להתאמץ כל כך ולא פשוט לזרוק על הכל?

למה בכלל אנחנו טורחים כל כך?

לומדים, ומתפתחים? למי זה חשוב?

ואולי זה הטבע שהחליט עבורנו. אחרת ההתפתחות שלנו הייתה נעצרת עוד בתקופת המערות.

מחשבות חולפות. את חלקן אני יורה לעבר הדף הוירטואלי. מה שבטוח זה שאני מאוד מדוכאת לחזור מחר לשגרה שאפילו לא בחרתי לעצמי. המחשבה שאני מוכרחה לעשות משהו שאני לא רוצה בו, מעוררת בי חלחלה.

מכל הימים שהיו לי בבית, היום הרגשתי מה זה חופש אמיתי. ממש כמו בתחילת החופשים הגדולים – בתיכון וביסודי. שום דבר לא מטריד. אין דאגות למחר. אפשר לעשות כל מה שבא. אפשר סתם לשכב ולבזבז את הזמן. וזה לא נורא סתם לבזבז את הזמן..

אבל האמת היא אחרת. הזמן דוחק.