מבראשית ועד לתחתית

"ואמרתי אני בלבי: כמקרה הכסיל גם אני יקֵרני.

לך לדרכך, אכול את לחמך בשמחה

ושתה את יינך בלב קל,

כי אלוהים כבר קיבל את מעשיך.

יהיה לבושך לבן תמיד

ולא יחסר בושם על ראשך.

חיה באושר עם אשתך אשר אהבת

כל ימיך, ימי החסד שאלוהים

נתן לך תחת השמש.

כי זה חלקך בחיים

ובעמל שאתה עמל תחת השמש.

לך בדרכי לבבך

ומראה עיניך

ודע שאתה עתיד לתת דין וחשבון לפני האלוהים."

בציטוט הזה בחרתי לסגור את הספר ולחזור אל חדר חולי הנפש. "מרפאת בריאות הנפש", נכתב על דלת הכניסה. ואיזה נפש אפשר לרפא מלבד נפש חולה?

הצמדתי את האוזניות אל אוזניי והחלתי לחפש את 100.2FM- תחנה למוזיקה קלאסית. עד הפעם האחרונה שביקרתי כאן, לפני כחודש ימים, היה עליי להתאמץ בכדי להתמצא במציאות. היום אני כאן, ומתאמצת להתנתק ולהחזיר לעצמי את אותו קו מחשבה שליווה אותי בשנים האחרונות.

אותם נערים שניצבו מולי שפעו חיים, אף על פי שנראו מוטרדים קמעה. האם רצוני הסודי הוא להתמסר למה שהחברה מכנה "שגעונות"? או שמא, ייתכן שזהו הפחד מפני ההתמודדות עם החיים האמיתיים - הלא זהו הדבר ממנו יכולתי לברוח בקלות רבה כל כך. "אינני מסוגלת", היה לבי נוטה להאמין, וכך נותרתי בחוסר העשיה מספר פעמים רב כל כך. כאשר נפשי משוטטת בין מצוקה למצוקה, בתוך חיים דהויים נטולי תקווה או משמעות.

זהו אינו כעס על ה'עצמי' שמנסה להתבטא ולהבהיר את עצמו. אלא בסה"כ המשאלה להיות מי שאני, ללא כל מגבלה אנושית. אך הבושה חזקה מהכל. זמן רב חייתי בשביל תגמולים מהחברה, זה השתלב עם רצוני שלי. בדיוק כמו כולם. אך האנשים הלא נכונים קיבלוני כפי שאני. כל השאר חיו בתוך אותה מסגרת, ולבי בחר לדבוק דווקא בהם, כאשר ניסה להגשים את ייעודו.

נעצתי מבט בעיניו התכולות הגדולות של בעל המדים שישב מולי. דבר זה עורר בו תמיהה.

"מה את מסתכלת?" שאל אותי, בהרמת גבה.

"אין שום איסור להתבונן במה שמוצא חן בעיניך", השבתי.

מי שישב לידו בחר להגיב:

"פשש.. מתחילים איתך, בחורצ'יק", ובעל המדים לבש חיוך נבוך.

הבטתי היישר אל תוך עיניו, ואמרתי בקרירות: "אל תחמיא לעצמך יותר מדי. הדבר היחיד שמעניין אותי זה העיניים שלך. אם יכולתי לתלוש את כל העיניים שמעניינות אותי, הייתי שומרת אותן בתוך צנצנת ומסדרת להן פינה מיוחדת בחדר שלי".

לא היה צורך שיגיבו לזה במילים. הבעת פניהם אמרה הכל. 'אין פלא שהיא פה'. ואותי זה דווקא שעשע.

ברצינות גמורה אני יושבת כאן, מביטה באירוניה על החיים, שעתה כבר לא נראים ריקניים באופן טבעי כל כך.

מעט משועשעת, מעט מפוחדת, ויותר מכל מסוקרנת מההמשך הבלתי צפוי של חיי המחודשים, אני מודעת לגמרי לבחירתי.

סוף סוף אפשרתי לעצמי להגיע לבחירה. ואותה אני מממשת בכל רגע ורגע. או לפחות, אני יודעת שיש לי האפשרות לבחור. והפעם באמת.

תודה לכל האנשים שהיה להם יד בדבר. היום אני יכולה לומר שאני אוהבת אתכם, ולהרגיש את זה בעוצמה אמיתית.