מבראשית ועד לתחתית

תמיד כשאני מבולבלת, אני נוטה לכתוב באופן אסוציאטיבי. ואז הדברים נשארים לא ברורים גם לי.

פעם הייתי מתעדת את הימים הטובים שהיו עוברים עליי. ואז נוהגת לקרוא אותם אחרי הרבה מאוד זמן, ומתגעגעת.

למעשה, יש לי בעיה קשה עם העבר. תמיד יהיה לי למה להתגעגע. זה לא שבהווה אני לא יכולה למצוא דברים טובים, אבל יש משהו בתמונות שבזכרון שמצריכות אותי להיות שם ולחזור על אותו תהליך. הדברים נצפים לאחור כמו בעת צפיה בסרט. והדמות הראשית מעוררת בי קנאה. פעם הייתי אני הדמות הראשית של אותה סצנה מהעבר שלי. היום הדמות הראשית היא רק הזכרון שלי.

כאילו אני רק כאן ועכשיו ומעבר לזה לא קיימת.

זה גם כנראה קשור לשאיפות שהתפספסו.

אולי אם ההווה היה מסודר לי, זה היה גורם לי להסתכל על הווה באותה חשיבות שאני מייחסת לעבר.

אולי