מבראשית ועד לתחתית

אתמול הייתי בחתונה של בן דוד שלי. בהתחלה היה נחמד, צילמתי כמה תמונות. אחר כך זה כבר התחיל לעצבן אותי. לא רק כל הגינונים והעמדות הפנים.

כמה נורא זה לכלוא את חייך בחיים של אחר. הרי שהנדרים הסתמיים שנודרים מתחת לחופה, אינם אלא עוד תאווה של הרגע. איש אינו יכול לחייב את לבו ואת גופו להשתעבד בפני יישות כלשהי. אז עכשיו זו אהבה, אחר כך זו חובה.

משמע להפקיר את חייך בידי מי שהינך בוטח בו, אך לעולם לא תוכל לאתר את שגעונותיו או לקרוא את רצונותיו הכנים ביותר. ביום מן הימים הוא עשוי לעזוב, ואתה כבר תלוי בנוכחותו עד אין קץ, כך שהשיקום תלוי בכמה חזק תהיה כדי להתגבר.

אני לא נגד אהבה, זה דבר יפה לדעתי, שאפשר להפיק ממנו המון. אבל זה פשע עצמי, להיות תלוי בחולשותיו של האחר. כשלא מצפים לדבר מאדם, התלות היא מזערית, והפגיעה בהתאם.

אני עוד בתהליכים להפריד את עצמי מכל תלות שהיא שקשורה באנשים. יום יבוא ואהיה חופשיה.

אתמול בשיחת היכרות וירטואלית עם בן גילי הבנתי יותר שהדכאון יכול להיות תקופה של התבגרות, או דרך חיים. בו זמנית דיברתי עם ידיד שמגלם בעיניי את האושר הנצחי והשמחה הבלתי נדלית.

נמשכתי לשני הכיוונים מבלי להשאר במצב רוח אחיד. מדוכאת, אבל שמחה. וזה בעצם לא סותר, כי אושר ודכאון הם מושגים כוללים מדי שרק סותרים אחד את השני. ואילו עצב ושמחה, הם מצבי רוח רגעיים ומשתנים לעתים תכופות. מכאן שמי שהוא מאושר, בהחלט יכול להיות עצוב לפעמים, ומי שהוא מדוכא, יכול לחוות רגעים שמחים. אבל כיוון שמדובר בהשקפות שונות, ובשני קטבים ניגודיים- איש מאושר לעולם לא יוכל להבין את מי שמדוכא (בשבילו זה משתווה לעצב שהוא עצמו חווה), ומי שמדוכא לעולם לא יוכל להבין מהו אושר, כל עוד הוא לא חווה אותו.

בתור מי ששייכת לסוג השני, עוד לא ברור לי במה הייתי רוצה לבחור. כשסובלים, אין למה לצפות, אין ממה להתרגש, אין בשביל מה להתאמץ- והתוצאות בהתאם. אפשר שלא להתאכזב ולשמור על קור רוח. מה גם, שכשהכל הכי רע, שום דבר לא יכול להיות רע יותר.

אושר? נראה לי כמו משהו בלתי ניתן להשגה. גם אם ארצה לרצות אותו- אין זה אומר שאהיה מספיק חזקה כדי להתמודד עם עצמי.

אני מרגישה את ייסוריו מרובי העצמה, אני חשה בזעקותיו, מהדהדים בחלל גופו- "עשה דבר מה,  הרוג את קומץ המוסר האחרון שבך, האחראי לסבל המר העוטף את כל כולך, נטול הרחמים. וכנס לעולם בו תנוח לעד"

נאבק עם עצמו, על החיים שאינם. זה לא שהטובים נלקחים קודם, דווקא הם אלה שנשארים כאן לסבול. נאבקים, עד הסוף המר.

התרבות שמרסנת את החברה כולה- אין לה השפעה מחוץ למעגל האנושות. כך שלכאורה עומדת בחירה בין לחיות בצורה "אנושית", או לברוח מהנורמות, תוך התייחסות לדברים פחות מקובלים – פחות "הגיוניים". - לפעמים זו הדרך היחידה לחזור למוטב.

ייתכן שאותה ביצית ואותו הזרע ממנו נוצרנו- לא היו נפגשים מעולם, כך גם לא היינו אנחנו. סיכוי קטנטן מתוך עשרות אלפים להוולדותנו. תחשבו, כמה ברי מזל אנחנו שזכינו להיות חיים. או שמא, חסרי מזל?

עצם זה שנולדנו מקנה לנו את הבחירה בין להשאר בחיים, לבין למות (לעומת שאר הביציות/ זרעים שכלל לא זכו לבחור, באף דרך שהיא), שזה מאוד לא כמו, אבל כמעט דומה, לבחירה שנגזלה מאיתנו בין להוולד אל תוך המציאות הזאת, או לא לקבל את החיים. מצד שני, אפשר לומר שאין בכך בחירה של ממש, היות ואם אנחנו כבר חיים- אז הרבה יותר קשה להתנתק אחר כך, ואם כבר מחליטים להתנתק- זו החלטה שכרוכה בהרבה מאוד סבל, ובחישובים מכל עבר.

אם להתייחס לזה כאל בחירה- אין טעם להמשיך להסתכל על השאר. התנסיתי, טעמתי מהחיים, הבנתי שהסיכויים הם קלושים. זה הזמן להכריע, לנופף לשלום אל עבר מה שאני הולכת אולי להפסיד, לזרוק את המטען הכבד- להפטר מהעול. אנשים רק יצטרכו לקבל את זה ואת ההחלטה שלי. כל אחד יחליט עבורו. אין טעם שנחליט בשביל האחר.

ובכל זאת, אני דואגת לאנשים שנמצאים במצב דומה לשלי, ואעשה הכל על מנת להבטיח שיישארו בחיים- שלא ייגררו לשטויות, גם אם אותה שטות שייעשו תהיה אותה החלטה שקולה שהגעתי אליה בעצמי. כאילו שהרשות הזאת- לחרוץ את גורלי- חלה רק על עצמי.

זו הינה סתירה מוחלטת בין הדעת לבין הרגש. יש פעמים שהם פועלים בתאום?(!)