מבראשית ועד לתחתית

הנסיעה עצמה הייתה סבירה. הקפדתי להכנס למעגלי תנועה במהירות נמוכה, להוריד לראשון כשצריך. הבוחן הסכים להתעלם כשפניתי מימין לימין כשיצאתי מרחוב חד סטרי, כשידעתי לענות לו (לא שמתי לב לשלט בכניסה, אבל כששאל על סוג הרחוב, יכולתי לראות את שלט ה"אין כניסה" הפוך מולי).

לקראת הסוף, בשלוש הדקות האחרונות, התבקשתי לפנות שמאלה בצומת לעבר משרד הרישוי. האוטו שמלפניי לא נתן זכות קדימה לרכבים הבאים מולו. אבל הוא עוד היה במצב גבולי. עצרתי קצת אחריו. עברה לי המחשבה של לנסות להשתחל אחריו, ובכל זאת עצרתי. ואז, פתאום בלי לתת לעצמי שום פקודה, לחצתי על דוושת הגז. כאילו במטרה מכוונת להתנגש ברכב שמולי.

אין לי מושג למה זה קרה. ראיתי את הרכב שבא מולי, ולפי הערכת הסיכויים, היה עליו להאט כדי שלא תהיה תאונה (מה שאני הייתי צריכה לעשות). קיבלתי ברקס.

למחרת בבוקר, מתקשר המורה לנהיגה וצווח לי לתוך הטלפון. זאת הייתה הטעות היחידה שלך! יכולת לעבור! מה, לא ראית את הרכב שבא ממול??

אולי אסור לי לקבל רשיון.

- "אמא, אני חושבת שנתפס לי שריר בגרון"

- "נתפס לך שריר בגרון?!" אמא קפצה בהפתעה, כאילו זה עתה התריעו על הפגזות עב"מים בנוסח "שקיקי שעועית"* מהחלל החיצון. "איך יכול להתפס שריר בגרון?"

- "נתפס". מאז שהתחלתי לעבוד גיליתי שרירים חדשים שלא ידעתי על קיומם, בנוסף לזה שהם גם יכולים להתפס.

- "תני לי לראות", דרשה, כלא מאמינה, תוך שהיא משתדלת לא להראות את הפקפוק בדבריי. אחרי הכל, רק לפני מספר ימים נפצעתי בפה ממלפפון.

לרוע מזלי, היא צדקה.

מאז הגרון שלי חולה. ומאז שהתחלתי לקחת אנטיביוטיקה, נעשיתי גמאני חולה.

היום "בילינו" בעיר העתיקה. היה משעמם, תודה ששאלתם. אבל לא יותר משעמם ממעייף.

מה שכן, סבתא [שתזכה לחיים ארוכים (למרות שהיא חיה עם סבא, וזה כבר מקשה)], היא לא פחות מ*מאוד* נאיבית (ולפעמים זה עושה אותה חמודה יותר ממה שהיא). בזמן שאנחנו מקצרים דרך כביש 6, אבא קורא לעברנו, כמענה על שאלתו של אחי: "הנה, עכשיו יצלמו אותנו". ואז סבתא מוצאת לנכון לנופף בידה לעבר המצלמה, שבכלל מצלמת את האחורה של האוטו. (ובטח בתוך לבה חשבה, "שיהיה להם נחמד!").

בדרך קפצנו לבקר ב"מעלית הזמן". הושבנו- אני ובני דודיי- בשורה המונה חמישה מושבים במן קרון בעל שתי שורות. כיוון שהלכנו על השורה השניה, שמאחור, יצא שהמושבים לפנים היו למטרד רציני במהלך ההקרנה כולה. אבל זה לא גבר על ההנאה שבמעבר בין המנהרות הארוכות שהוצגו לנו- בעוד הכסאות דוהרים לפנים ולאחור במגוון תזוזות והקפצות.

העריכה הייתה משהו, אפקטים לא רעים בכלל, ואני מניחה שגם התוכן לא היה כזה נורא.

בסה"כ, הורשמתי יותר מכפי שציפיתי. וזאת למרות שחצי מהדיבורים פספסתי בשל חוסר הריכוז בסרטים מסוג זה.

עכשיו כשנפתחתי קצת יותר למשפחה המורחבת (שבטח כבר חושבת שהפכתי לאילמת בנוכחות אנשים, או משהו), גיליתי שהייתי רוצה לבלות יותר זמן במחציתן של שתיים מהדודות, אחיות של אבא. עד עכשיו הייתי עסוקה בלהכליל אותן בקטגורית ה-"טיפשים כמו כולם",  שאליה נכנסים רבים מהאנשים שאני מכירה באופן אוטומטי. אבל למרות שהייתי רוצה, לעולם לא אוכל לשתף אותן בהגיגיי, שמא לא ישמרו סוד מהוריי (מחשש לפגיעה בעצמי, אולי).  

החל ממחר אחדש את התהליך, ואשפץ אותו. אנסה לדאוג לכך שבכל סוף ערב, יהיה לפחות קטע אחד כתוב על ידיי. אך הפעם, בשונה מבעבר- אמנע מכל רחמים עצמיים. ינוחו שם מחשבותיי נטו, עם נסיון לסדר הכל מחדש, ולהפיג את הבלאגן.