מבראשית ועד לתחתית

לפעמים נדמה לי שאני מתבגרת מהר יותר מ"העצמי" שלי,

אבל עם העצמי הזה שלי אני מזדהה יותר מאשר עם ההתבגרות,

אז כנראה שנשארתי מאחור.

צרור של בלאגן, מתקרב ככה בלי שום מעצורים. עוד רגעים ספורים, ואנחנו איננו, אלא כדמות מעורפלת בזכרון של האחר, תלושים מן המציאות הסוררת. ויש האומרים, שזו היא דרכו של העולם.

כשובל מימי קלוש, סוללים אנו את דרכנו אל טיב מותנו? 

שאחרי כל רגע שמח, יבוא גל של דכאון.

אז מה הטעם בלנסות להחזיר את האושר?