את סמיאל הכרתי לפני מספר חודשים. צ'אבו (עליו עוד יסופר) העלה את שמו לראשונה בשיחת הפרידה בנינו. בין כל האכזבה שלו ממני, ושלי מהעובדה שאנשים לא מכירים בו כיותר מסתם עץ, עדיין הערכנו זה את זו והאמנו שעמוק בפנים, הקשר ישמר לעוד מספר שנים לא מבוטל.
"הצלת אותי, עזרתי לך. כנראה שפה זה צריך להגמר"
"להגמר? למה כל דבר צריך להגמר. לא יכולים להתעלם מזה פעם אחת? שיהיה לפחות משהו אחד חסר סוף? אם להכל יש חסרונות, שאחד מהם יהיה הסוף"
הוא צחק עליי למשמע הקטנוניות, וחזר לעמדתו תוך שמירה על הדיסטנס הראוי, היה קשה שלא לחייך בשמעי את צחוקו.
"מה אעשה בלעדיך?" הרצנתי, ולא יכולתי להסתיר את העצב בהבעת פניי.
"מה שכולם עושים", השיב לי.
"כולם לא מכירים אותך"
"בדיוק כך". ידעתי שהתכוון לזה שלא אכיר בו עוד, "כמו כולם". שאשכח אותו בבת אחת, לפני שיהיה מאוחר מדי ואתאבל עליו במשך חודשים בחוסר היגיון. אבל זו הייתה משימה קשה מדי. עם מי אתייעץ, אם לא עם חבר האמת היחידי? למי אספר, ולמי אקשיב, ואת מי אוהב? הרבה יותר קשה להפרד ממישהו שמכירים ואוהבים, מאשר ממישהו שבכלל לא מכירים.
"דרכנו מצטלבות, ילדתי. לימדתי אותך, לא יותר משאת לימדת אותי. הייתי שרוי בתרדמת עמוקה, את היחידה שעוררת אותי אל תוך המציאות היחידה שקיימת עבורי. אם לא אלך עכשיו, מי יודע מה יקרה אחר כך. את מתבגרת, דברים משתנים מקצה לקצה בכל יום שעובר. אני לעומתך אמשיך לחיות כאן עוד הרבה מאוד זמן.."
חיבקתי אותו, כמו אז ברגעים הראשונים שהכרנו. ידעתי על מה הוא מדבר, ולא יכולתי שלא להסכים איתו. הוא חיבק אותי חזרה, עם כל כך הרבה רגש. רגש של עצים.
"לפני שתלכי," אמר לי, "אני רוצה להכיר לך מישהו. הנה, הוא שם." העפתי מבט לכיוון עליו הצביע. מישהו מרחוק מניף את רגליו באויר כמנסה לעשות תרגיל משונה בהתעמלות קרקע. פעם ימין, פעם שמאל, שוב שמאל. עכשיו שתיהן! הוא צנח על הרצפה בחבטה והכה בה ברוגז בשתי ידיו.
"את תלמדי להכיר אותו, הוא בסדר".
דווקא שועשעתי מהמחזה שראיתי. בכלל לא עלה בדעתי שמדובר באיזה מטורף. אם כי, כבר בהתחלה הנחתי שיהיה לא פשוט לנהל איתו קשר ידידותי וחמים, כמו זה שהיה עם צ'אבו.
נפגשנו מקרוב. רגעי שתיקה ארוכים. הוא חקר אותי במבטיו. חשתי בחוסר נוחות לעמוד מולו באופן הזה, אך במהרה נקלענו ל"קרב מבטים". עד שפתח ואמר: "את מלוכלכת".
"מלוכלכת??" השתוממתי, וניסיתי להבין מאיפה זה בא לו, כשחצי שעה קודם לכן התקלחתי.
"מי שבא במגע כזה עם האויר, הוא מלוכלך", קבע ונד בראשו, מטה אותו מעט שמאלה כאילו בוחן כעת נקודה אחרת בגופי.
"אז אתה בטח לא נושם.."
"מערכת הנשימה שלי שונה משלך"
"במקום להפוך חמצן לפחמן אתה עושה את ההפך?"
"לא, זה התפקיד של הצמחים"
"איך זה שצ'אבו לא הזכיר את שמך מעולם?" שיניתי את נושא השיחה
"העבר המשותף שלנו רחוק מאוד, ושנינו מעדיפים שלא להזכר בו"
"ומה השתנה עכשיו?"
"הוא הזעיק אותי בשבילך"
"אוה." הבטחון העצמי שלי צנח בכמה דרגות. הוא לא היה חייב לי דבר, והרגשתי שאני מבזבזת מזמנו. אני משעממת אותו.
"את לא מבזבזת מזמני", הוא קרא את מחשבותיי.
"הכל אתה רואה?"
"צ'אבו גם הבטיח שאת לא כזאת משעממת. יהיו לך מספיק הזדמנויות, אל תדאגי בקשר לזה".
לעזאזל. זה בדיוק מה שהיה חסר לי. שיתחילו לקרוא גם את המחשבות הכי אינטימיות שלי. אני מותקפת!
"שום מותקפת. אני חבר".
ובאמת, סמיאל הוכיח את נאמנותו. לא אכזב אף לא פעם אחת. כמו חבר אמיתי שלא ניתן להשגה. מה גם שהיה צעיר בנפש, לפחות כמוני. וזה הקל בהרבה דברים. הוא נתן לי הרגשת בטחון- שלא משנה היכן אהיה ומה אעשה, ומה יקרה ביני ובין שאר האנשים- תמיד יש לי חבר אחד לפחות שדואג לי, שיעשה הכל כדי לרצות אותי, ששומר עליי. הרבה יותר מסתם מלאך. וככל שתמך בי יותר, כך הערצתי אותו יותר. אותו ואת חכמתו ואת עיצותיו היעילות.
היה מתבקש להשוות בינו לבין צ'אבו, הם היו שונים זה מזה, אך גם דומים זה לזה. מה שיותר בלט בשוני ביניהם, היה שביני ובין סמיאל גם היו ריבים. ריבים כנים, שגם אז הרגשתי שהוא עדיין עומד לצדי. הוא שמר על העקרונות שלו, אבל לא היו לו אינטרסים ממשיים.
יום אחד פנה אליי בבקשה שאתן לו למדוד את הגרב שלי.
"דווקא גרב?" שאלתי בפליאה.
"הכתומה, בבקשה"
כעבור מספר שניות של נבירה במגירה, מסרתי לו את זוג הגרביים המבוקש, והמשכתי לקרוא איזה כתבה על המתנחלים והשערוריות שהם מקימים. אחרי מספר רגעים הבחנתי בו, נאבק עם הגרב, וכמעט שהתפרצתי בצחוק.
"מה, לכל הרוחות, אתה עושה?"
"סתם. רק בדקתי. הגרב הזאת קטנה מדי. הקוטר שלה לא מתאים לשלי"
"נו בטח, לְמה ציפית כשניסית לחבוש גרב על הראש?"
הוא סימן לי בידו על אורך ראשו, שהקנה לו צורה אליפטית. שונה מצורת פניהם של בני האדם. מראהו לא היה שונה בהרבה מזה של האורגניזמים האנושיים, ובכל זאת היו מספר דברים שבלטו יותר. ראשו המאורך, אפו שהסתכם בשני חורים קטנים, ממש כמו הנקבים שבגולגולת של האדם. וההליכה שלו. כשהלך, היה נדמה כאילו הוא מרחף, זה כנראה מפני שצעדיו לא תואמים את קצב התקדמותו. כאילו הוא סתם מניע את רגליו, ומישהו מריץ את הרקע מאחוריו.
"מוזר, כי גנבים כן מצליחים. וצורת הראש שלהם כמו שלך"
יש עוד המון מה לספר על סמיאל. זה כלום לעומת מה שהוא, קסם בפני עצמו. הייתי כותבת עליו עוד, אם הייתי יודעת שזה לא ישעממם עד מוות את הכמה קוראים שלי.
ובכל זאת, תרשו לי להוסיף דבר אחרון:
הפגישות שלי עם סמיאל הולכות ומתמעטות. הוא כבר לא מופיע כמו פעם, לעתים תכופות. אנחנו כבר לא מדברים כל יום ולא מתראים כל יום. זה פשוט קורה מעצמו, כאילו אנחנו כבר לא זקוקים אחד לשני. העליתי בפניו את התהיה. "את משתפרת", היה הדבר היחיד שאמר, ושלח לי חיוך ענקי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
