מבראשית ועד לתחתית

פחד מהלא מודע, והלא נודע,

ופחד ממי שאתה

וממי שהיית יכול להיות

פחד מהעתיד, ופחד שרודף מהעבר

אך בסופו של דבר,

 מי הוא אותו פחד שאנו נותנים לו לשלוט בחיינו?

שיר

ללא רחש

ללא צליל

וללא קול.

שט בין הגלים

אל מצולות האפלה;

פער וריק

שאין בידינו את היכולת לעכל

מציאות אשלייתית

ולכל אחד רצון

אשר נקשר באחר

אחרת אין "אנחנו"

ואין "כלל"

אם אהיה אני,

לא ידעו אותי

כי גם אני מרובת חשכות

וכל חשכה מכילה ריק.

בזמן האחרון אני מרגישה קצת יותר נוחות. קצת יותר קל לי להסתכל על דברים אחרים מלבד אותו נושא בלעדי שמעסיק אותי במשך 24 שעות ביממה. ועדיין, אני כועסת. ממש כועסת. זועמת.

על עצמי בעיקר, על שאינני מסוגלת להוביל את עצמי למצב רוח יציב, ולהחלטה אחת, מבלי שתשתנה מרגע לרגע.

הדבר הראשון שאני כועסת עליו, הוא זה שנתתי לעצמי להכשל כמה פעמים ברציפות. לא, אין לי רגשי נחיתות, אני לא חושבת שאני אפס, להיפך, אני אפילו חושבת שהייתה לי סיבה טובה לזה. אלא שהכעס הוא בעיקר על שלא הכרחתי את עצמי לראות דברים אחרים. אני עוד צעירה, יש לי עוד המון זמן לתכנן את העתיד שלי, ולנסות לאתר את הדברים שיכשילו אותי. מפה, כשעוד שום דבר לא נבנה והשטח נקי, יש לי עוד המון הזדמנויות להצליח ולגרום לכשלונות הקטנים להשאר כחלק קטן ונידח בהיסטוריה.

הבעיה היא, שמאוד קשה לי להגיע לזוית הראיה הזאת בכל פעם. מתי זה קורה? כשאני מרגישה גדולה. כשאני מקבלת שבחים על מי שאני, ועל דברים שאני עושה. זה מעניק לי מן בטחון כזה, שבכל זאת אני עושה דברים טובים, וכדאי להמשיך עם זה. גם כדי שבעתיד אני עצמי אהיה מרוצה מהתוצאות, ולא רק כדי שאנשים אחרים יהיו מרוצים.

הבעיה האחרת היא, שאני מוטרדת מיותר מדי דברים. עליי להתמודד עם המשפחה שלי שנמצאת בעצמה במשבר, וגם עם כל אחד מהם בנפרד. עם החברים שלי, עם הצבא. אבל הדבר הנוסף הוא שעליי להרוג את היצורים שגוזלים זמן רב כל כך מזמני. העתיד שלי לא יהיה איתם, הוא יהיה כאן, עם שאר בני האדם. כבר הבהרתי את זה לשני הצדדים, אבל התגובה שלהם מפחידה אותי.

כל הדברים האלה, שמתפצלים לאין סוף תתי כותרות, דורשים ממני יותר מדי. יותר מהזמן והסבלנות שיש לי.

אני מתגייסת ביום ראשון. מפחיד אותי ליפול בתפקיד זוטר, ושלא יתחשבו במה שאני כן מאוד רוצה לעשות. ועוד דבר, אהיה רחוקה מהכתיבה, וגם זה מתסכל.

ההארד דיסק הישן עוד לא חזר לתפקוד נורמלי. אם אבא לא יתפנה בזמן הקרוב, כנראה שבאמת אקח אותו לתיקון. כבר לא נשארו דיסקים שלא שמעתי יותר מפעמים בזמן האחרון, ומאוד לא נח בלי מוזיקה, שעוזרת להוציא חלק מהתסכול. מוזיקה יכולה להיות סתם בשביל להוסיף, ויכולה לקבל משמעות הרבה יותר גדולה. כנראה שזה כמו כל הדברים אצלי, שאני קשורה אליהם. אחרת, לא היה לי במה להאחז.

לבינתיים אני לא מרשה לעצמי להתקין ולשמור שום דבר על המחשב (מלבד איציק, מסנג'ר ותמונות חדשות, כדי לפנות מקום במצלמה).

אומרים שהזמן עושה את שלו.

אתם מאמינים?

יש ימים כאלה שמיועדים בשביל לעשות כלום. כאלה שמכילים את כל התירוצים והסיבות לשבת בחיבוק ידיים (כל עוד אין משהו אחר שאפשר לחבק), ופשוט... לעשות כלום.

אז זהו. בעוד שבועיים בדיוק הבחינה, ואני לא מוכנה לכלום. אם ידעתי שאין סיכוי שאני אצליח לשבת יותר משעה מרוכזת, לא הייתי לוקחת את זה על עצמי מלכתחילה. הייתי מחכה עם זה עוד קצת. ממילא נותר עוד טופס להשלים.

מכירים את התקופות האלה, שלא משנה מה, אתם לא מצליחים לכתוב שום דבר? הראש שלי כל כך מבולגן, שאני בטוחה שאם אנסה לכתוב משהו, זה ייצא בסגנון:

"איש דשא פיסקל דַשדש ולו אין מרגליות בשדה חמנית ויעבור מירם אל הלגונה בפתח גלגל ואחר סילק טרמפולינה".

ככה שכבר עדיף פשוט לשכב במיטה ולעצום עיניים. לתת לכל המחשבות הבלתי הגיוניות להתבטא בעוד חלום סוריאליסטי, שאולי אז, אם יהיה חשק, יהיה אפשר לנתח ולהגיע למסקנה שכנראה לא שתיתם היום מספיק.

לא, די. אין קשר. מה אני מקשקשת.

השמיים יפים היום. זה מה שחשוב.

וכבר 9 ומשהו בערב וקשה לי לעכל עדיין שכל שהספקתי לעשות היום היה לבהות במסך המחשב.

ככה זה, עושים כלום ומיד מצטערים. בזבוזי זמן שכאלה.

ומיד כשאני מזכירה לעצמי את הביטוי "בזבוז זמן", אני מגלה שכל דבר מבזבז לי את הזמן, חוץ ממה שבאמת מבזבז אותו. כלומר, לעשות שיעורי נהיגה, זה בזבוז זמן, ולסדר דברים זה בזבוז זמן, וללמוד זה בזבוז זמן, וללכת ככה סתם זה בזבוז, כמובן, ולנסוע באוטובוס.. ובעצם, כל דבר כמעט. אני אומרת לעצמי שלא יכול להיות שהכל בזבוזי זמן, כי אם כן, מה הטעם לחיות בעבור בזבוזי זמן.

אבל אני לא מבזבזת את הזמן כשאני קוראת. גם לא פה בישרא. בייחוד לא פה.

לפעמים זה מרגיש כמו בית אירוח, כאשר כל כותב מארח את קוראיו בחדריו הפוסטים- מאפשר מעברים ישירים אל תוך חייו, ברמה זו או אחרת. ולעתים אני מוקסמת כל כך מאנשים וממה שיש להם לשתף את האורחים שלהם. עם כל כך הרבה רגש.

ואני שואלת את עצמי אם ומתי יגיע גם תורי לעלות שלב. ואולי גם להקסים כך את קוראיי.

והמקום הזה שקט כל כך, ונח כל כך, שאתה יודע שזה המקום הפרטי שלך, למרות שאין הרבה שמבדיל אותו מן המציאות. פה אנחנו עצמנו, בערבוב של הקוראים. ובמציאות, אנחנו עצמנו עם ערבוב של הסביבה. והאם אני באמת כזאת?

אין לי הגדרות, קטונתי מלמצוא אותן ולהחליט.

היום בלהט הרגע, בסוג של חלק מנסיון בלתי מחושב להתנתק כליל מהעבר, החלטתי למחוק מספר אנשים מרשימת האייסיקיו שלי. זה לא שהשם שלהם הופיע שם סתם כך. אלה מסוג האנשים שלראות את אותן אותיות שמרכיבות את הכינוי שלהם, מעורר בי רגשות אשמה ומגרה את בלוטות הבכי. 

נתקע המחשב, ואיכשהו נמחקה לי כל ההיסטוריה עם כולם. התאכזבתי. מצד שני, זהו סוג של התחלה חדשה. זה טוב, הזכרתי לעצמי, ומצאתי לנכון להוסיף ולמחוק עוד ועוד אנשים. הרשימה ההתחלתית של 164 רשומים הלכה והתקצרה. וזו רק ההתחלה. אני רוצה להגיע למצב בו יישארו רק אותם אנשים שלא עושים לי רע. כאלה שלא מאלצים אותי להיות שונה ממי שאני, לפחות לא באופן קיצוני.

אני מרגישה אחראית מדי על יותר מדי דברים שאיתם אני עוד מצליחה להתמודד; אנשים מסוימים ודברים בכלל. אבל אף אחד לא אחראי עליי. יש את ההורים שעושים זאת מלית ברירה, אבל הם לא יודעים כיצד לטפל בי.

בשיחה איתו, התוודתי שלעתים בכדי להקל על הכאב, נח לי להתעלם מהעולם החיצון. החוקים אמנם לא משתנים בהרבה (האסור נשאר אסור), ולי מותר להרגיש קצת יותר חופשיה. ככה שבהרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מדברת אל עצמי בשקט בשקט. אבל לא לגמרי עם עצמי.

לטעמו, אם איש מדבר לעצמו, הוא מדבר אך ורק אל עצמו. לדעתי בני האדם מורכבים מדי מכדי לחיות לבד בתוך עצמם.