קצת ארוך, אך בהחלט שווה לקריאה.

אני מתכוננת לקראת נסיעתי למרכז העיר,
שם הבטיחה לי מישהיא שירד שלג לבן וישרור קור מהפנט. מה שחיפשתי והערצתי במשך שנים.
אני גרה במדינה בה אין אף פעם שלג, אף פעם.
כל יום ויום, אפילו בעודי נכנסת למי הבריכה החמימה ומשפריצה על חברותיי מים,
בעודי נשכבת על חוף הים שעוטף אותי בחולו הנעים ומקווה לפרי השמש הנחשק - שיזוף;
אני מתפללת שהגשם, שהשלג, שהקור - יגיע.
ארזתי מטריה, מעט כסף לקניית קפה חם במכונה השכונתית ששם, לקחתי את המעיל שקניתי במיוחד ליום הזה;
מעיל שחור ארוך, עם שלושה כפתורים כסופים, כובע צמרירי ונינוח. המעיל המושלם למזג אוויר נערץ שכזה.
לבשתי המעיל, לקחתי התיק עם המטריה והכסף. חמימות המעיל הקנתה לי מספיק ביטחון לקראת הקור,
אומנם רציתי הקור - אך קור מזוויע עלול להגמר בשיירת חולים. נעלתי את המגפיים, לקחתי מפתחות, נעלתי הדלת.
ורצתי לכיוון שדרת האוטובוסים. המתנתי בסבלנות ובציפייה עד שהאוטובוס יגיע.
כשהאוטובוס הופיע, נכנסתי אליו למושב צדדי, ליד החלון על מנת להנות מהנוף החורפי.
התפלאתי שאמנם קריר מעט, אבל כלל לא יורד שלג. ואף לא גשם.
"בסדר" אמרתי לעצמי. ודאי יתחיל לרדת עוד מעט.
ירדתי מהתחנה הישר לכיכר. התיישבתי על אחד הספסלים הזוגיים שיש שם, התפאלתי מיופי הכיכר, שמעט רטובה,
אך כלל לא מושלגת. חלפו שלוש דקות, עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה, שעה. הלכתי בעצבי סגרירות לקנות הקפה שלי,
דמעות החלו לנזול לי מהעינים איך היא יכלה לשקר לי? היא אמרה לי במפורש שירד שלג! חשבתי.
לקחתי הקפה, העיניים היו מוצפות דמעות ובקושי הסתכלתי לאן אני הולכת; פתאום הרגשתי דחף קליל שהפיל את התיק שאחזתי בו ואת הקפה הישר למעיל החדש שלי.
ניגבתי הדמעות, וראיתי דמות גברית שמרימה לי התיק.
"זה שלך" אמר.
"תודה" לקחתי התיק, והלכתי.
"רגע" הוא משך בידי.
"מהו שמך?" שאל.
"לורי" השבתי,
"שִמך?" שאלתי.
"הראל." השיב
הוא הוביל אותי לספסל, ניגב לי את הקפה שנשפך, והתחלנו לדבר...
דברנו רבות על האווירה הנמשכת, על החיים, על עבודתנו חסרת המשעמות. דברנו כ"כ הרבה,
הוא הצחיק אותי ללא סוף, נהננו כ"כ. כמעט שכחתי את העובדה שלא יורד כלל שלג שממש רציתי שירד.
אבל, במקום שלג. קיבלתי משהוא אחר - אהבה.
הלכנו יד ביד לכיוון תחנת האוטובוס, רגע לפני שנכנסנו לאוטובוס החמים, פתית שלג ירד בעדינות על מעילי הנינוח.
פי התמלא אושר וכתוצאה מכך החל לחייך ללא הרף.
משכתי את הראל לכיוון הספסל, הוצאתי את הכסף הנותר לי, שמתי במכונה וקניתי את הקפה האהוב עליי.
כולם התיישבו בספסלים שהיו, הביטו אל עבר הכיכר המדהימה שבמרכז העיר שאט אט התמלאה שלג, פשוט מושלם, אני ישבתי ליד הראל, האהבה החדשה שלי,
ועם האהבה הישנה שלי - השלג.
"ידעתי" אמרתי לעצמי. ידעתי שהיא; אמא אדמה, לא תשקר לי!

אני כתבתי כמובן.

* אמרו שירד גשם, אני לא כ"כ שמתי לב לגשם ואף לא לסימניו.

אני מקווה שכמה שיותר מהר ירד כבר, כ"כ בא לי.

* מצטערת שלא הגבתי לתגובות בפוסט הקודם, פשוט יש בעיה שם בתגובות. אם היו לכם שאלות חשובות שתרצו עליהן מענה מוסמך,

כתבו אותם שנית בתגובות לפוסט זה. תודה.

* מצטערת שאני דוחפת זאת לכל פוסט, אך ברצוני לרבות הטבעת; "<<חורף.>>±" אשמח אם תרשמו אלייה.

ותשתפו את כל ישרא באהבתכם לאווירה סגרירית, לטיפות הגשם הנפגשות עם האדמה ולפתיתי השלג הלבנים, שהופכים לקרום של לובן נחשק.

אוהבת את כולכם 3>

מלכת השלג. שתעריך אם תגיבו.

הו, לפי התחזית כנראה שבימים הקרובים ירד גשם. [או לחילופין יהיה קר].

לא משנה לי, אסתפק גם בטיפות זעירות ובלתי מורגשות של גשם, העיקר האווירה הסגרירית.

הקור הכ"כ אהוב הזה. שאני כ"כ רוצה אותו כבר.

נמאס לי לחזור הביתה מלאת מיי זיעה כמו חיית טבע. ואז להתמרח על מזגן ביתי שכ"כ מותש מעבודה.

כן, אני מעדיפה להיות מלאת מיי גשם.

אותם המים שתמיד אתה מנסה ללגום מהם כשאתה פותח פה לשמיים.

אותם המים שאחרי מס' שניות הליכה נספגות לך בגרב.

אותם המים שכשאתה רואה שלולית מלאה מהן אתה אומר לעמיתך "אם אתה קופץ לשם אני יביא לך מה שאתה רוצה". כן בטח.

אותם המים שמאלצים אותנו ללבוש שכבות על גבי שכבות של בגדים. ומעל לכולם - גם מעיל.

אותם המים שאגם הכינרת מתפלל לבואם.

אותם המים שאני מתפללת לבואם.

יש המכנים אותם "דמעות אלוהים" אך אני מכנה אותם "ברכת העננים".

"אני אתמוך בך, הישען על גבי.

אני אמשיך מכאן רק אל תברח,

אני שומעת, אל תצרח.

אני יודעת, אל תאמר.

אני קובעת, אל תבקש.

אחרי הגשם, אולי תפרוץ האש.

אחרי האש, אולי השלג יכסה.

אחרי השלג, הקרח ינמס.

מה שבטוח - עליי החורף לא ימאס."

אז תבוא כבר חורף יקר,

כולנו מצפים לך בכיליון עיניים.

אני יודעת ומודעת לכך שגם עונת הפרחים המלבלבים,

והשמש החמימה, והאור הצלול על הבוקר זה נחמד.

רק חבל שהפרחים נבולים כבר, השמש רותחת ואור בכלל לא צלול,

הוא מסנוור! מה גם שיש אותו בצורה מלאכותית אם לוחצים על המתג -____-

אגב, כבר אמרתי לכם שפתחתי טבעת? <<חורף.>>±

3> אעריך אם תגיבו,

מלכת השלג.

פתיתים לבנים כבר כיסו את גג ביתי,

והרוח הסוערת הקפיאה את גרוני.

החלון נפתח לנוף אחר, נוף הרבה יותר סוער.

גשם, ברד, שלג וקפור. הם הסמלים של זאת העונה.

העונה המגיעה אלינו בצעדי ענק הכרוכים בסימן קרקע.

המלווה בבגדי צמר עבים, ושרוולים ארוכים;

מעילי היוקרה עצו מעצמם. הגיעו גם הם לצפות במופע.

מופע השלג הגדול בזמנים, יופי אותם - הפתיתים הלבנים.

החורף בא.

פתאום כדממה, שממה. אף אחד אינו הפציע פיו.

כולם רק הביטו למעלה, למופע המחודש. המתחדש כל שנה.

באותו הזמן, באותו ההביט.

כולם נדהמו מהתיאום המושלם;

של הנוזל, של המוצק וגם של הענק.

הענק הינו הסמל המוחשי לאותו האחד שמפעיל בכל שנה,

את המאוורר העצום שמסעיר ברוחו.

את יורה השלגים שפולט את עמלו.

את הממטרות שנוטרות טינה לשמש, ומרטיבות העולם.

וגם לא נשכח - לחורף הקרב, שממש עכשיו פוסע את דרכו בצעדי ענק.

ומרתיע את גופנו, חזק.

פוסט ראשון. "הגשם יורד, ההתרגשות עולה".

מקווה שתהנו מבלוגי, ותגיבו לי את מה שלבכם רוצה למסור לי.

*פתחתי טבעת לחורף. "<<חורף.>>±"

כל מי שרוצה מוזמן להצטרף אליה.