אתמול סיימתי לראות את תוכנית הטלוויזה בבילון 5.
לדעתי, זאת אחת התוכניות הטובות ביותר שהופקו אי פעם, היא משלבת הרבה מאוד ז'אנרים יחד, היא פרצה את הדרך לסדרות מדע בדיוני בכך שהיא השתמשה במודלים ממוחשבים והכי חשוב, היא שובה כל אדם שצופה בה.
מה סוד הקסם שלה?
היא מתעסקת בהכל, אהבה, שנאה, עבר, עתיד והווה. היא מכילה את התקוות והמעשים שלנו, במצב שבו הדמויות היו ניצבות והדמיות והסיפורים שם עמוקים מאוד, אלה לא אותם הגיבורים שבאים ומצילים את כולם מבלי להיפגע, הם גם לא תמיד גיבורים עד הסוף ואותם האנשים הרעים שהורגלנו אליהם לא באמת רעים, אלא פשוט שונים, כמו במציאות.
אני חייב להודות, העונה הראשונה קצת מבלבלת ויש בה שינויים עצומים, אחריה מגיעה העונה השנייה שבה מתחיל העימות המרכזי והגדול ביותר שילווה את כל הסדרה למשך 3 עונות (יש לה 5 עונות). מה שיפה בה זה שלא משנה עד כמה העימות המרכזי גדל או גדול, תמיד שמים דגש על העימותים הקטנים יותר, העימותים האישיים או בין שני אנשים.
הרגשתי שאני חייב לכתוב פוסט על התוכנית הזאת כי היא הותירה עליי רושם רב, כל הדמויות, כמו ג'אקר, זה שמקריב את עצמו למען האחרים, לונדו, זה שהרס את עצמו בלי שליטה, שרידן, הגיבור הקלאסי שהקריב את עצמו למען כולם (לא הייתי מכנה אותו בדיוק כהגיבור הקלאסי, אבל הוא סוג של גיבור קלאסי) ועוד דמויות אחרות.
אני במשך שלושה או ארבעה חודשים צפיתי בהם, איך שהם התפתחו (זה לא פוקימון פה!), איך הם השתנו, איך הם נפלו לאט יותר לחשיכה או איך שהם עלו קצת יותר לכיוון האור, אני ידעתי את כל הסודות שלהם, ולמדתי את כל החסרונות שלהם, הם היו איתי בתקופות קשות שלי ואני ליוויתי אותם בתקופות הקשות שלהם.
נכון שלא דיברנו או יצרנו אינטרקציה כלשהי, אבל ככה הם, הם פשוט סוג של חברים, כמה שזה נשמע מוזר, אבל אני כבר פירטתי למה הם נקראים "חברים".
בבילון 5, התחנה עצמה, ייצגה משהו בעיני, מין אביר כזה ששומר על כולם, כזה שמנסה לגרום לשלום ולהדברות בין כולם, אבל כשאין ברירה, הוא שולף את החרב ומסתער. ככה היא הייתה בעיני, אין לי יותר מדיי מה לספר על המקום עצמו, על בבילון 5, הרי היא הייתה רק כלי שלתוכו כל העלילות נהרו ונשפכו.
כשראיתי את שני הפרקים האחרונים כמעט ולא הצלחתי לעצור את הדמעות (אבל רק כמעט! אהמפיליאהמ), זה היה פשוט כמו לראות משפחה מתפרקת לאט לאט, חלק עוזבים בשמחה, חלק עם טעם טוב מטובל במרירות, חלק עם טעם רע, רק לקראת הסוף של התוכנית, בשני הפרקים האחרונים הפסקתי לרחם או לתמוך ברוב הדמויות שם, רק בשני הפרקים האחרונים באמת הרגשתי שהפכתי מצופה מהצד למישהו שנמצא שם בפנים וחווה את הכאב של כולם שם, לא הכאב של השבי, לא הכאב של הידיעה שהאבה שלך מתה או בשבי של האויוב וגם לא הכאב של חוסר הצלחה וגם לא כאב הבגידה, רק הכאב של לראות אותם עומדים שם, הוכלים בתחנה הריקה פתאום, הכל כך שוממת, שעברה ועשתה כל כך הרבה לכל כך הרבה אחרים.
אוח, הלוואי שפשוט הייתי יודע איך באמת לתאר את מה שאני מרגיש אבל אני לא יכול אלה יותר מדיי רגשות מעורבים יותר מדיי אירועים, יותר מדיי חברים יותר מדיי זמן.
באמת, אני ממש ממליץ לכם לראות את התוכנית הזאת, מההתחלה לסוף. היא תותיר עליכם רושם רב, יותר מסטארגייט, יותר מיריחו, יותר מאבודים יותר מהרבה מאוד דברים אחרים גם.
ספויילר ענק
יומטוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Fratello