זה החלק הראשון, ביום הזיכרון לחללי צה"ל יפורסם חלק אחר.
בחופש הגדול, בין כיתה י"א לי"ב טסתי לפולין עם משלחת הצופים, הבחירה נעשתה מכל מיני סיבות שאני לא אפרט אות כאן, אין לי כוח לזה.
בכללי, לא באמת יצא לי לחשוב יותר מדיי על המסע ומה שהוא עשה לי ואיך, להיפך, השתדלתי להדחיק הכל לפינות הקטנות האלה במוח שאני אף פעם לא מתקרב אליהן. היום, בפעם הראשונה, ממש יצא לי לחשוב על כל מה שראיתי ועברתי שם. לא היה לי נעים, אני לא אוהב לחשוב על הנושא הזה של השואה, אל תשאלו למה, אני לא ידע.
האוטובוס שלי, שהייתי בו בפולין, היה צריך לעשות טקס בטרבלינקה, אני התנדבתי לכתוב קטע (כי מה לעשות, זה בערך הכישרון היחיד שעוד איכשהו יש לי...). ההיה קשה לי מאוד לכתוב על טרבלינקה קטע, לא היה לי חיבור אל המקום הזה, קרובי המשפחה שידענו עליהם נספו באושוויץ או במקומות אחרים, אבל לא בטרבלינקה.
בסופו של דבר, זה נפל עליי, אחרי שיחה עם אחותי, שגם היא הייתה במסע לפולין, בתכל'ס, אני לא ממש חושב שהוא יצא טוב והצליח להעביר את מה שהרגשתי, אבל ניסיתי לפחות (את הקטע אני לא אפרסם מתוך עצלנות גרידא, יש פה בעיה עם העריכה).
ברמת העיקרון, אחרי המסע, אני שם לב שאני מסתכל בצורה שונה על השואה, אני כבר ראיתי את מה שהם עברו, אפילו שזה היה בימים קיציים חמים עם בריזות נעימות..
פשוט אי אפשר להבין ולתאר את מהשהתרחש שם, הכל כל כך ירוק ופסטורלי, אנשים רוכבים על אופניים ואז נכנסים למבנה "פה היו המקלחות, ליד מקלחות הגזים" 4 ק"מ מהעיירה הכי קרובה "לא ידענו, לא שמענו, לא ראינו ולא דיברנו."
מה שהשנאה יכולה לעשות למין האנושי זה להביא אותו לחידלון, למרוות, ואני לא אכחיש, שמלחמה זה דבר חושב, ללא מלחמת העולם השנייה, לדוגמא, רוב הסיכויים שלא היו לנו מטוסי סילון. ללא מלחמות הרפואה הייתה מאוד לא מפותחת, ללא מלחמות,לצערי, היינו יכולים לחיות בפיצוץ אוכלסין וגם, לא המלחמות, שאיפות של המין האנושי היו יכולות להיות קטנות, זעומות ועלובות ובכך הוא לא היה מתקדם לשומקום. אל תחשבו שאני אדם שמחפש מלחמה, להיפך, אני מעדיף למנוע עימות פיזי בכל מחיר, אבל לפעמים אין ברירה, הצד השני רוצה מאוד בזה.
בכל מקרה, מה שיפה בנו, היהודים, הישראלים, זה שלא משנה כמה חזק חטפנו וכמה נמוך הורידו אותנו, אנחנו תמיד יודעים לעלות מהקרשים ועוד לצאת כשידינו על העליונה.
תמיד חייבים, לזכור הכל ולזכור את כולם ואת מה שהם היו ומה שהם ייצגו, אסור לשכוח, לעולם לא.
יהודה פוליקר - פרח. כמעט בכל פעם שאני שומע את השירים שלו עומדת לי דמעה בעין. אבל אנ'לא בוכה, אני חסון אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Fratello