וואי, הייתי בטוחה שלעולם לא נגיע לזה, פרק אחרון ? זה נראה כאילו רק אתמול התחלנו את הסיפור XD אז ככה... אני כנראה אפרסם עוד סיפור, נקווה שהיו יותר תגובות בסיפור הבא :]
אתם מוזמנים לשמור איתי על קשר ^^ [email protected]
וכמו ששמתם לב כבר, יש עיצוב חדש ^^
תודה לשמפו עיצובים שהכינה לי את העיצוב ממש מהר D: תוך יום היא כבר העלתה את העיצוב [: תודה 3>
תאמת שאני מעלה את הפרק מוקדם כי אני בבית, לא הלכתי לבית ספר, אני חולה \= חום, כאב גרון, צינון כול החרא הזה 
אז... שתהיה לכם קריאה מהנה! וניפגש בסיפור הבא ^^
מהפרק הקודם
התחבקנו ככה דקות ארוכות. התנתקנו והמשכנו ללכת.
פתאום ראינו דמות מוכרת יושבת על אחד מהספסלים....
פרק 36
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו לאחר שהגענו עליו.
"אני לא מסוגל, להיפרד ממנו" תומר בכה על כתפי.
"בוא איתנו.." אמרתי ותפסתי לו ביד.
התחלנו ללכת לכיוון הבית קברות.
כשהגענו כולם כבר היו שם, בוכים ומסתכלים על הארון.
התקרבנו עוד יותר עד שיכולנו לראות את הארון.
תומר הסתכל עליו, ודמעות רבות זלגו מעיניו, פתאום הוא התכופף לארון ובכה עליו.
"אני מתגעגע עלייך, אתה לא יודע עד כמה" הוא אמר בשקט. התכופפתי עליו.
"אני רוצה שתדע... שאני תמיד אזכור אותך, עמית" הוא דיבר על הארון, שבתוכו שכבה גופתו של עמית.
ההלוויה הייתה ארוכה וכואבת.
כולם בכו, לכולם כאב על כך שעמית לא יתנו יותר.
הסטתי את מבטי הצידה ונתקלתי במבטה המאיים של תמר.
היא נראתה עצובה, אבל גם כועסת ביחד.
_
אחרי ההלוויה:
"תומר, באתי להשתתף בצערך.." אמרה לו תמר וחיבקה אותו.
"תודה, תמר.." הוא אמר בקול רגיל והתנתק ממנה. לא היה לו כוח לכעוס על אף אחד.
פתאום התחיל לרדת גשם, אני ותומר רצנו לבית קפה הכי קרוב והתיישבנו באחד מהשולחנות.
"תרצו משהו?" מלצר נחמד ניגש עלינו.
"שוקו חם לשנינו.." אמרתי והסתכלתי עליו, הוא הנהן בראשו להסכמה.
המלצר רשם, והלך.
הסתכלתי על תומר, שהשפיל את מבטו לשולחן, פתאום ראיתי דמעה נוזלת ממנו.
"תומר.." אמרתי בשקט ושמתי את ידי על ידו.
הוא הרים את מבטו עליי.
"הכול יהיה בסדר.. אתה תראה.." חייכתי עליו חיוך קטן.
"אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיו.." אמר בעצב.
"אנחנו פה, איתך.." אמרתי בשקט.
הוא לא ענה.
"והכי חשוב, אני פה איתך.. ואני לעולם לא אעזוב אותך" הוספתי.
"תודה, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך.." הוא חייך עליי חיוך קטן.
התקדמתי עליו עם ראשי ונישקתי אותו נשיקה איטית וחמה.
-
בוקר למחרת:
"אני לא מאמינה, שעמית איננו יותר.." אמרה מיטל בעצב.
"גם אני לא.. הוא ממש חסר לי.." דמעה קטנה נזלה לי במורד הלחי, ניגבתי אותה.
תומר נכנס לכיתה, משפיל את ראשו, תמר מיד ניצלה את המצב הפגיע שלו והתקרבה עליו וחיבקה אותו.
הוא לא חיבק אותה בחזרה, אבל גם לא התנתק ממנה.
זה עיצבן אותי, שהוא לא מזיז אותה ממנו, אבל היה אסור להראות את הכעס שלי, לא במצב הזה, לא בזמן הזה.
התקדמתי לעברו, הזזתי אותה הצידה וחיבקתי אותו, הוא חיבק אותי בחזרה.
"אתה בסדר?.." שאלתי.
"כן.." הוא אמר בשקט.
_
עבר חודש מאז שעמית נפטר, הצלחנו להתגבר על זה טיפה.
_
מיטל הלכה לבדה ברחוב, מביטה בחלונות ראווה של החנויות, עד שפתאום נתקלה במישהו היא הרימה את ראשה ו...
"תום?" היא אמרה בשקט.
"היי, הרבה זמן לא ראיתי אותך" ענה בחיוך.
מיטל הביטה בעיניו, הוא הקסים אותה, בלי שהיא שמה לב כול השקיות שלה נפלו על הרצפה.
"את לא מרימה את זה?" הוא שאל וצחק.
"לא..." היא אמרה בשקט, תפסה בחולצתו והצמידה את שפתיו לשלה.
"וואו.." אמר תום אחרי הנשיקה הסוערת שלו ושל מיטל.
"א..אני..." מיטל התחילה לומר אבל לפני שהספיקה לסיים תום נישק אותה שוב.
"אני אוהב אותך" הוא לחש לה.
"גם אני אותך" היא חייכה וחיבקה אותו חזק.
_
"היום, זה היום האחרון ללימודים!" אמרה אוריין וקפצה מרוב שמחה.
"וואי, השנה חלפה מהר!" אמרתי בהתרגשות.
"נכון!"
"בנות, יש היום מסיבה, תבואו" אמר תומר, קרץ לי והלך לאימון שלו.
_
"איך אני נראית?" שאלתי את תומר כשהוא בא לאסוף אותי.
"מושלמת!" אמר ונישק אותי.
"בוא נלך" תפסתי לו ביד והתחלנו ללכת לכיוון האולם בו התקיימה המסיבה.
"אנחנו פה!" אמר תומר לכול החבורה שישבה ביחד בתוך האולם.
"נזכרתם להגיע" צחקה מיטל.
המסיבה התחילה, והיה ממש כיף. לא נהניתי ככה הרבה זמן מאז שעמית נפטר.
אחרי כמה שעות המסיבה נגמרה וכולם יצאו מהאולם, כול החבורה אני, מיטל, קורל, אוריין, תום, תומר ועומר התכנסנו מחוץ לאולם.
"חבל שעמית לא יכול להיות איתנו היום" אמר תומר בעצב ודמעה זלגה לו על הלחי.
"תומר, עמית תמיד איתך, כאן" אמרתי ושמתי את ידי על הלב שלו. חיבקתי אותו חזק, אני גם בכיתי אבל ישר ניגבתי את הדמעות, חייבים להמשיך בחיים, עמית תמיד יישאר בליבנו לא משנה איפה נהיה ומה יקרה לנו.
ה-ס-ו-ף-!
מה אתם חושבים ? :]
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
