ימים מוזרים, לא ממש ברור לי מה עובר עלי
מצד אחד - גאווה גדולה בעצמי ובמה שהשגתי בזמן האחרון: הדירה שלי שהולכת ומקבלת צורה, העבודה, ההופעה בשבוע שעבר ושיעורי פיתוח הקול שעושים לי טוב, הפילאטיס שעושה לגב שלי טוב, ההתמדה שלי בכל דבר שאני עושה, ומעל הכל - עשרת הקילו שהורדתי מעלי ב-3 החודשים האחרונים. מצאתי את עצמי היום עומד מול המראה בבריכה ומתפעל ממה שהשגתי ומהמקום אליו הגעתי. והפידבקים החיוביים שאני מקבל מכל עבר, וקריאות ההתפעלות... (-:
מצד שאני אני לא מצליח באמת להיות מאושר. זה נכון - יש רגעי אושר קטנים, חולפים. באים לביקור ועוזבים מייד. ומצד שני רגעים ארוכים הרבה יותר של תסכול, של עצב, של בדידות ותסכול
מצבי רוח משתנים מדי בוקר וערב, פעם ככה ופעם ככה, כמו קרוסלה....
ואני לא מצליח להיות באמת מאושר ממה שאני עושה. העבודה מתישה אותי- למרות האנרגיות שהיא ממלאת אותי, הדירה עדיין ריקה בעיני, וממש כמו פיץ המתוק שלי - אני מתקשה להתרגל אליה, ועדיין החרדה הבלתי פוסקת, הפחד המטופש והבלתי רציונלי הזה שהבטן שוב תגדל לה, וששוב המכנסיים לא יסגרו עלי.
תמיד הייתי אומר, תמיד רציתי להאמין, שהאושר שלי לא יכול להיות שיהיה תלוי באדם אחר, בנוכחותו או בהיעדרו. אני זה שיוצר את העולם שלי, ביכולתי לקבוע מה מסב לי אושר ומה מסב לי עצב, מה משמח אותי ומה מכעיס אותי. איש לא יכול לעצבן אותי, ל"טפס" עלי, לכופף אותי - אם לא אתן לו.
ובכל זאת אני מוצא את עצמי מושפע יותר מדי מאחרים, ובעיקר נותן ללבד הזה של החודשים האחרונים להפוך להרגשה של בדידות, לעצב. אני צמא למגעה של אישה, צמא לאהבה, מרגיש כאילו חלק בי חסר - לא במובן של "חתיכה חסרה" שבאה להשלים אותי, אלא בצורך הזה לתת ולקבל אהבה, להעניק תשומת לב למישהי ולקבל תשומת לב ממנה, להרגיש שיש מישהי שחושבת עלי ודואגת לי ומתחשבת בי בתכנון תוכניות היום-יום שלה
ואת הרגשת הסיפוק הזה ואת הפידבקים המצוינים מכל עבר ממראי החיצוני המשודרג אני לא מצליח לתרגם לביטחון עצמי מוגבר, כזה שידחוף אותי ליצור יותר הזדמנויות לקשר. אני לא מצליח לבטא את עצמי כראוי.
ואיך אוכל לגרום להן לרצות להכיר אותי, לראות כמה נפלא אני, וכמה מאושרות יוכלו להיות איתי. איך אמצא את האישה שתגרום לי אושר? איך אמצא אותה כשכל מערכת יחסים שנגמרת רק מעלה את הסף, רק מחדדת את מה אני רוצה מבת זוגי ושותפתי לחיים ואיך אני רואה את מערכת היחסים הזו
סתיו