מגרגורי ליבו של חתלתול

עוד סופשבוע של חורף

התחיל ביום חמישי בערב, הרצאה על תקשורת עם חתולים. מדהים כמה משאבים פיזיים ונפשיים אנחנו משקיעים בלימוד גידול ילדים - לכאורה הדבר הכי טבעי שיש, וכל כך מעט אנחנו משקיעים בללמוד על בעלי החיים אותם אנחנו מכניסים לביתנו ולליבותינו. אנחנו מתייחסים לחיות המחמד שלנו כאל יצורים שגידולם הוא עניין של מה בכך - אנחנו ניתן להם מים ואוכל ונוציא אותם לטייל או ננקה להם את ארגז החול - הם כר יסתדרו. כמה מאיתנו באמת יודעים לתקשר איתם, להבין אותם, לדעת מה עושה להם טוב ומה עושה להם רע וכיצד לעשות את חייהם איתנו וגם את חיינו שלנו טובים יותר?

זו היתה חוויה יוצאת דופן לשבת בחדר אחד גדול עם כמאה אוהבי חתולים, ששתו בצמא את דבריה של המרצה והנהנו בעיניים מצועפות בכל פעם שהזדהו עם מה שהיא אמרה. יש לי הערכה עצומה כלפי אנשים שאוהבים חתולים, כי חתול אינה חיה קלה. שלא כמו כלב - היא אינה מתמסרת בקלות, אינה קלה להשגה. יש לה רצונות משלה ועיסוקים משלה. אנשים אומרים שחתולים הן חיות אגואיסטיות. הרי כשקוראים להם הם לא באים! חתולים יבואו אליך כשירצו וילכו כשירצו, הם יתנו אהבה כשמתאים להם ויבקשו אותה כשיתאים להם. ממש כמו בני אדם, לא? הרי אם לכל אחד מאיתנו יקראו בשמו והוא לא יבוא כשלא מתאים לו - לא נחשב כאנוכיים, נכון ? אז כשמדובר בחתולים המצב שונה?

אנשים לא מעריכים חתולים כראוי. חתול היא חיה חכמה, רגישה וחזקה מאין כמוה. הם מבינים אותנו יותר משאנחנו חושבים ורגישים אלינו מאד. חיות טלפתיות, קראה להם המרצה. לעיתים קרובות הם ידעו בדיוק מה אנחנו עומדים לעשות לפני שהתחלנו לעשות אותו. הם יודעים בדיוק מתי אנחנו עומדים לקחת אותם לוטרינר, מתי אנחנו באים לתת להם זריקה או חומר נגד פשפשים, מתי אנחנו עומדים לעשות משהו שלא נעים להם או סתם ללכת מהבית, ללכת מהם.

מאשימים אותם שהם לא נותנים אהבה ותשומת לב - החתולים שלי כמעט תמיד מקדמים את פני בהיכנסי הביתה, מתחככים ברגלי ודורשים תשומת לב. כשאני הולך הם מייללים יללות קורעות לב: "אבא, אל תלך!"

חיות כה בלתי מוערכות שכמותן ראויות להרבה יותר.

ילד שלי יקר, הלוואי והייתי מבין את שפתך כראוי. הלוואי והייתי יודע מה אתה מנסה להגיד לי ביללות קורעות הלב שלך בכל בוקר, כשאתה מעיר אותי משנתי עם שחר. הייתי עושה הכל בשביל לעשות את החיים שלך יותר טובים ומאושרים, וגם את שנתי ארוכה יותר...

שישי בערב, קולד מאונטן. איזה סרט יפהפה ומרגש. תמיד אני מלא קנאה באנשים שמסוגלים ללכת כל כך רחוק עם האהבה שלהם - שמשמרים אותה בליבם על פני שנים, גם אם בן הזוג לא בסביבה, שאוהבים מעבר לים ומוכנים גם לחצות אותו בשביל לממש את אהבתם. אהבה של שני אנשים שכמעט ולא החליפו מילה זו עם זה, התאהבות מטורפת של מבטים ושל תשוקה ראשונית, חייתית, יפהפיה ועם זאת לא ממש מובנת לי. אני אדם של מילים, מתאהב ברגש, בחוכמה, בשנינות ובתחכום. איני מסוגל לאהוב אישה פחות חכמה ממני, שלא תאתגר אותי מחשבתית ואינטלקטואלית, שהמילה לא תהא שגורה בפיה. לכן קשה לי להבין התאהבויות של עיניים וידיים, בלי מילים ומחשבה. ממש כמו "אהבה זה כואב" - נשגב מבינתי כיצד ניתן לנהל מערכת יחסים המבוססת על כלום. קשר שהוא חסר תקשורת, היכרות והבנה בסיסית של האדם העומד מולך. פשוט מדי, לא חכם מספיק, לא מעניין.

מרק של חורף. בשבוע שעבר פצחתי במנהג משובח של הכנת מרק מושקע שיספיק לי לכל ארוחות הסופ"ש ואולי גם קצת לאחר כך. מרק חלבי נפלא עשיתי, כזה שעשה לי חם בגוף וגם קצת בלב.

שבת של שמש, של ספינינג מצוין על הבוקר, של ביקור משפחה, של נסיעה נפלאה לצפון עם הדיסק של שירי החורף שהכנתי לי, שירים שעושים לי צמרמורת בכל הגוף וממלאים אותי רגש ואהבה. מוסיקה ממלאת אותי אהבה, מוסיקה היא האהבה הגדולה ביותר שלי, החיבור הטהור והעמוק ביותר שלי לעצמי.

מוסיקה היא אני