מגרגורי ליבו של חתלתול

הדבר השני הכי עצוב, מיד אחרי האובדן הנורא הזה של עשרות אנשים, הוא שלקחו לנו את סיני.

איך הם העזו ? לשלוח את היד המטונפת שלהם לחלקת האלוהים הזו, למקום שהוא האנטיתזה המוחלטת לכל מה שטרור, אימה ופחד מייצגים, לאוקיינוס הזה של שלווה אינסופית.

כי אין מקום כמו סיני בעולם הזה

על השקט, והכוכבים, והמים בשלל צבעיהם, והשלווה האינסופית, והמוח שנמחק בשנייה שנוחתים בגבול ורוצה רק לנוח, והספרים שבדרך כלל יושבים על המדף וסוף סוף אני מוצא זמן לקרוא אותם, והנשים היפהפיות, והגמלים והסוסים, והבדוויות עטופות הבדים שמסתובבות מחוף לחוף ומוכרות שרשראות וצמידים שמתפרקים אחרי יום

והחול הלבן והזך, והאוכל, והסחלב, והגראס המשובח, והכוכבים כבר אמרתי ?

לקחו לנו את סיני, לפחות לשנה הקרובה

ומה שהכי מעצבן הוא שכבר שנים מזהירים אותנו שזה תיכף בא, ושום דבר לא קורה באמת, ועכשיו כשזה סוף סוף קרה מנפנפים הגנרלים באצבע ואומרים: אמרנו לכם.

אז נכון - אמרתם. כבר מאה אלף פעם אמרתם ושום דבר לא קרה. אז איך אתם מצפים שנאמין לכם בכל פעם מחדש, "זאב זאב", צעקתם, ואנחנו בהתחלה פחדנו, ואחרי זה קצת חששנו, ובסוף נמאס לנו ומרוב געגועים חזרנו לסיני

כי אי אפשר בלעדיה.

ואין לי ספק - תוך כמה חודשים, אחרי שהכל ירגע, שוב נחזור לשם. ושוב יהיו התרעות, ושוב ההורים יזהירו אותנו ויאיימו עלינו בנישול מהירושה

ושוב לא נקשיב וניסע

כי את סיני לא עוזבים לתמיד. סיני "חודרת כמו יין לדם".

אין כמוה...