מגרגורי ליבו של חתלתול

נאבדו לי המילים

רק לפני שעה הן היו פה - מתחננות לצאת החוצה, מתחפרות החוצה בין האצבעות, משתוקקות להפלט דרך המקלדת

ועכשיו הן הלכו לאיבוד, ואיני יודע לאן ולמה

רציתי לכתוב על מפגש של פעם בחיים, כזה שהשאיר בי את חותמו להרבה זמן

על אשה שמהרגע הראשון ידעתי שהיא לי ואני לה, ושכמוה מוצאים רק במזל של פעם בחיים

לפעמים מתמזל מזלך לפגוש כאלה אנשים שמשאירים בך חותם בל ימחה, שהחיבור שלך איתם מרגיש כל כך חזק, ונכון, ואמיתי. הרגשה שכל החלקים נופלים למקומם הנכון

ככה את גורמת לי להרגיש.  - מאושר, חי, שמח, שלם, אני.

אף אישה לפניך לא נתנה לי את ההרגשה הזו בכזו עוצמה. עם אף אחת לא הרגשתי שאני יכול להיות כל כך אני, כל כך אמיתי, כל כך פשוט - חף מפוזות וממשחקים

טוב לי כל רגע שאני איתך - טוב לי לחבק אותך, להיות איתך, לדבר איתך, לשתוק איתך, להמציא איתך סיפורים ופנטזיות על מקומות ואנשים שלא קיימים, להתפעל מכל דבר קטן, לחוות כל רגע בשלמותו ובפשטותו, לצחוק איתך ועלייך - ועלי, לדאוג לך ולראות איך את דואגת לי

אבל את לא רוצה שנהיה בני זוג . את רוצה את הקרבה והאינטימיות והחברות, אבל לא את הזוגיות. את עדיין לא מוכנה לכך כרגע - וזה כואב. זה כואב כי אני יודע שגם את יודעת כמה אנחנו טובים אחד לשני, וכמה נפלא לנו אחד עם השני, וכמה אני מתגעגע אליך ואת אלי

אולי יום אחד יפול האסימון גם לך וגם את תהיי מוכנה לשחרר את הפחד ולא לתת לו להשתלט עליך

ואולי לא, ואז ההפסד יהיה של שנינו

מכל אדם שאנחנו פוגשים בדרכנו אנחנו לוקחים משהו -איזה לקח או שיעור, איזו תובנה על החיים

מפגש עם אחת כמוך כואב במיוחד, כי הוא מעלה את הסף, הוא מחדד אצלי את ההבנה מה טוב לי, ומה נכון לי, ועל מה לעולם לא אוכל להתפשר

שאלת אותי אתמול על חברה שלך - האם היא מוצאת חן בעיני? האם אהיה מעוניין?

לא, אמרתי. כי אני יודע שאיתה לעולם לא יהיה לי אושר כזה כמו שיש לי איתך

איך אוכל מעתה להתפשר על פחות ממך?

שוב הסרט הנפלא הזה, שבכל פעם מרגש אותי מחדש.

את התחושות המדהימות שליוו אותי בעקבות הצפייה בו אתמול קשה לי כרגע לשחזר - ניסיתי להעלות אותם על הדף הוירטואלי הזה אתמול אפילו פעמיים, אבל ישרא סירב לקבל את הגיגי משום מה. אנסה קצת בכל זאת...

זה סרט על אהבה גדולה, אהבה כל כך עצומה שדוחפת אדם לתהומות הכי קשים שאני יכול להעלות על דעתי - לרצות למחוק כל זיכרון שקשור לקיומו של האהוב.

וזה סרט על אהבה כל כך גדולה ששורשיה כה עמוקים עד שעל אף הניסיון למחוק כל זכר לה - היא מסרבת להמחק, היא נועצת את שורשיה עמוק באדמה ועמוק בלב.

זה סרט על אומץ של שני בני אדם, שמחליטים לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות השנייה שניתנה להם, וללכת בעקבות הלב שלהם, למרות שניתנה להם ההזדמנות הנדירה להציץ על מערכת היחסים שלהם בדיעבד ולראות אותה על כל קשייה. אומרים שכל מערכת יחסים היא לקום כל בוקר ולבחור מחדש בבן/בת הזוג שלנו, אבל הסרט הזה באמת באמת נותן לשניים את האפשרות לבחור מחדש - והאומץ לבחור מחדש הוא בעיני מדהים.

הסרט הזה גורם לי לתהות האם אהבה כזו גדולה תיתכן בעולם הקר הזה שלנו. האם יש כזו אהבה שמסוגלת לקחת אותנו למקומות קיצוניים כאלה, או שהיא קיימת רק באגדות או במוחם הקודח של תסריטאים הוליוודיים רומנטיים במיוחד.

הסרט הזה גורם לי לקנא באנשים שיש להם אהבה כזו גדולה, שלוקחת אותם כל כך רחוק.

הוא גורם לי לתהות, לרצות, לקוות - שיום אחד גם לי תהיה אהבה כזו גדולה

ימים מוזרים, לא ממש ברור לי מה עובר עלי

מצד אחד - גאווה גדולה בעצמי ובמה שהשגתי בזמן האחרון: הדירה שלי שהולכת ומקבלת צורה, העבודה, ההופעה בשבוע שעבר ושיעורי פיתוח הקול שעושים לי טוב, הפילאטיס שעושה לגב שלי טוב, ההתמדה שלי בכל דבר שאני עושה, ומעל הכל - עשרת הקילו שהורדתי מעלי ב-3 החודשים האחרונים. מצאתי את עצמי היום עומד מול המראה בבריכה ומתפעל ממה שהשגתי ומהמקום אליו הגעתי. והפידבקים החיוביים שאני מקבל מכל עבר, וקריאות ההתפעלות... (-:

מצד שאני אני לא מצליח באמת להיות מאושר. זה נכון - יש רגעי אושר קטנים, חולפים. באים לביקור ועוזבים מייד. ומצד שני רגעים ארוכים הרבה יותר של תסכול, של עצב, של בדידות ותסכול

מצבי רוח משתנים מדי בוקר וערב, פעם ככה ופעם ככה, כמו קרוסלה....

ואני לא מצליח להיות באמת מאושר ממה שאני עושה. העבודה מתישה אותי- למרות האנרגיות שהיא ממלאת אותי, הדירה עדיין ריקה בעיני, וממש כמו פיץ המתוק שלי - אני מתקשה להתרגל אליה, ועדיין החרדה הבלתי פוסקת, הפחד המטופש והבלתי רציונלי הזה שהבטן שוב תגדל לה, וששוב המכנסיים לא יסגרו עלי.

תמיד הייתי אומר, תמיד רציתי להאמין, שהאושר שלי לא יכול להיות שיהיה תלוי באדם אחר, בנוכחותו או בהיעדרו. אני זה שיוצר את העולם שלי, ביכולתי לקבוע מה מסב לי אושר ומה מסב לי עצב, מה משמח אותי ומה מכעיס אותי. איש לא יכול לעצבן אותי, ל"טפס" עלי, לכופף אותי - אם לא אתן לו.

ובכל זאת אני מוצא את עצמי מושפע יותר מדי מאחרים, ובעיקר נותן ללבד הזה של החודשים האחרונים להפוך להרגשה של בדידות, לעצב. אני צמא למגעה של אישה, צמא לאהבה, מרגיש כאילו חלק בי חסר - לא במובן של "חתיכה חסרה" שבאה להשלים אותי, אלא בצורך הזה לתת ולקבל אהבה, להעניק תשומת לב למישהי ולקבל תשומת לב ממנה, להרגיש שיש מישהי שחושבת עלי ודואגת לי ומתחשבת בי בתכנון תוכניות היום-יום שלה

ואת הרגשת הסיפוק הזה ואת הפידבקים המצוינים מכל עבר ממראי החיצוני המשודרג אני לא מצליח לתרגם לביטחון עצמי מוגבר, כזה שידחוף אותי ליצור יותר הזדמנויות לקשר. אני לא מצליח לבטא את עצמי כראוי.

ואיך אוכל לגרום להן לרצות להכיר אותי, לראות כמה נפלא אני, וכמה מאושרות יוכלו להיות איתי. איך אמצא את האישה שתגרום לי אושר? איך אמצא אותה כשכל מערכת יחסים שנגמרת רק מעלה את הסף, רק מחדדת את מה אני רוצה מבת זוגי ושותפתי לחיים ואיך אני רואה את מערכת היחסים הזו

סתיו