לא יודעת אם היה זה שקט של סתיו, או שקט של לילה, כשישבנו שם, על הספסל, ומעלינו יותר מדי כוכבים, ופלנטות ששכחו לגלות, ומתחתינו האדמה רעדה, ובעיניך היה אור שיכל להדליק רבבות של לבבות, בעיקר את שלי, אבל היה זה השקט הכי חלול בחיי.

הוא היה מסוג השקט, שגורם לך להרגיש בודד, גם כשאתה לא.

פתאום אתה התחלת לשרוק. הוצאת קופסת גפרורים, והדלקת אותם, אחד אחרי השני, וכיבית בנשיפה. התחלתי לספר לך על בן דוד שלי, ועל אחותי, ועל הכלב שלי, ואתה שתקת, והמשכת להדליק ולכבות.

"אתה יודע", אמרתי, "בכלל אין לי כלב". סובבת אלי את ראשך, כששני הפנסים שמתחת לגבותייך מסנוורים אותי, ואמרת "אה", ואז כיבית עוד גפרור.

פלטתי אנחה שקטה, טעמתי עוד קצת מהשקט החלול ההוא, והמשכתי לספר על סרט שראיתי. נענעת את הברך מעלה ומטה, וחדלת לרגע ממלאכת כיבוי הגפרורים. כמה שניות אחרי שהפסקתי לספר, גירדת את ראשך, ואמרת "אה".

התבוננתי בך, בלב ספרתי עד חמש, כדי למנוע התפרצות עצבים מוקדמת.

אחד; אלוהים ישמור, אולי תפסיק לכבות גפרורים? שתיים; אני חושבת שתקוע לי גפרור שרוף בנעל. שלוש; וגם בלב. ארבע; הספסל הזה לגמרי לא נוח. חמש; הכנסתי מעט אוויר שרוף לראותיי- "אני מספרת לך, במשך חצי שעה, אולי, על סרט, ועל בן דוד, ועל אחות, וכלב לא קיים, והשימוש הטוב ביותר שאתה מוצא לשפתיים שלך הוא אמירת 'אה'?"

אתה מסתובב אלי, עינייך מתרחבות בתדהמה ובחוסר הבנה שגובלת בהיסוס, והאור הזה הופך להיות לבן מדי, וריקני מדי, וכל כולך משדר 'את רצינית?'.

'אלוהים', אני חושבת לעצמי, 'הספסל הזה כל-כך לא נוח שבא לי למות'.

"תקשיב", אני אומרת בהחלטיות, ומשלבת את ידיי על בטני, "אתה טורח לעדכן אותי על כל תוכנית טלויזיה מחורבנת שאי פעם צפית בה, על כל פעם שהחתול הטיפשי שלך שיהק, או חירבן, או -" נשפתי, "עשה דברים אחרים, וכשאני -" "הי", אתה קוטע אותי, "החתול שלי לא טיפשי".

אני מנסה להתאפס, כשבראשי מתחילה לעלות המחשבה, שאם אחליט לרצוח אותך, לא יהיה אף אחד שיוכל להעיד; השפלתי את מבטי; אפילו לא הגפרורים שמפוזרים בצורה דבילית על הרצפה.

" - וכשאני מחליטה להגיד משהו, כל מה שיש לך להגיד בתגובה זה 'אה'?"

אתה מחזיק גפרור דלוק בין אצבעותייך, מוכה תדהמה, ואולי מעט מבוהל, מכדי לכבות אותו. אני נעמדת על רגליי, והגפרור שהחזקת נופל על הרצפה, ומתכבה. עכשיו אין שום מקור אור בסביבה, אולי לפנסים שלך נגמרה הסוללה, עכשיו במקומם יש סתם עיניים.

"אל תלכי ככה. את יודעת שאני אוהב אותך". בפעם הבאה, אני חייבת להגיד לך שתפסיק עם מבט השה התמים. זה בהחלט אחד הדברים היותר לא-מפתים שנתקלתי בהם בחיי. ואז אני נושכת את שפתי, לא תהיה פעם הבאה.

"אה." אני אומרת, ומתחילה ללכת אל עבר הרחוב הראשי. שם, לפחות, יש חיים. אני מגרדת עקצוץ מעצבן אי שם במעלה גבי.  ואור.

לפה.