הבועה

11 ביולי 2006 נשמעו הדי הפיצוצים הראשונים מעברו השני של הגבול. זה היה באמצע הבגרות האחרונה שלי שהייתה במתמטיקה. זה מקצוע מחריד בפני עצמו והפיצוצים לא הוסיפו בכלל לביטחון העצמי.

11 ביולי 2006 בשעות הערב פיקוד העורף הודיע לרדת למקלטים אבל היינו נורא שאננים. חשבנו שמדובר במקרה בודד.

מי תיאר לעצמו שב- 12 ליולי 2006 נתעורר לקול נפץ אדיר בשעה 7:04 בבוקר.

מלחמת לבנון ה-2.

אני זוכרת את זה כאילו זה היה היום. קפצתי מהמיטה בבהלה עצומה, כמו בסרטי אימה שמתעוררים מסיוט אחוזי אימה. וזה באמת שהיה ב-5 השבועות שלאחר מכן. משהו שדי דומה לאיזשהו סוג של אימה (טרור יותר נכון).

גבול הצפון בער, יישובי הצפון הופגזו ללא הכרה.במצטבר הייתי במלחמת לבנון "רק" שבועיים וחצי מתוך ה-5 שבהם הייתי מאוד אדישה למה שהתרחש סביבי. ברור שפחדתי והייתי חרדה. ביום מהקטיושות ובלילות מהסוללות של צה"ל. אבל שהמלחמה הסתיימה רק אז נכנסתי לחרדות האמיתיות. הכל התפרץ החוצה בבת אחת. כל טריקת דלת, משהו נשבר, חזיז שהתפוצץ, זיקוקים וכו'- כל דבר החזיר אותי לבוקר ה- 12 ביולי 2006. המטוסים באוויר לא נחו לרגע. עד היום שאני שומעת מטוס אני נכנסת לאיזושהי סוג של חרדה.

והיום..."עופרת יצוקה", מלחמה בעזה. הכל חוזר אליי. כל פעם שאני שומעת ברדיו או בחדשות "אזעקה מופעלת באשקלון", "צבע אדום בשדרות", "גראד באשדוד" הכל חוזר אליי. אני מרגישה שאני במלחמה יחד עם תושבי הדרום למרות שפה בצפון שקט. אני רואה את הפחד של הילדים בעיניים, את החרדה של ההורים וזה מחזיר אותי אחורה, לאחים שלי ולהורים שלי בזמן מלחמת לבנון. אני רק רוצה שהים יידעו, תושבי הדרום, שהם לא לבד (למרות שככה זה ניראה). אני אישית מרגישה וחווה מחדש עם כל אזעקה ונפילה את מה שכבר חוויתי בעבר.

רק תהיו חזקים...אתם לא לבד ולו לרגע אחד.