עיר מקלט

החיים בשניים הם כמו שני כתמי צבע שאמורים לזרום זה לצד זה. בלי לפלוש. מותר להתערבב במפגש, לפעמים נוצר גוון חדש, אבל רק כש......

טוב נו מה אני מתפייטת. החיים בשניים הם סיוט על אש קטנה.
טוב נו מה אני מקשקשת תובנות חובקות עולם.

החיים שלי, שלי בלבד, בשניים, יש בהם מלא קבין של אומללות וקו אחד או שניים של שמחה בשוליים.
למה אני לא יכולה לכתוב פשוט וישר קדימה?

קשה לי. קשה לי עם הפלישה המתמדת לאזורי המחיה שלי. עם הויתור החמצמץ על לחיות ולבחור איך ומה שאני אוהבת בדיוק, עם הפרצוף הנרגן מול האהבות הקטנות שלי והמשיכה הקבועה בחבל לכיוון שלו.

זה קשה במיוחד כי אני מרגישה שזה נגדי. שזה לא עד כדי כך מפריע לו, כמו הצורך שלו להגיד את המילה האחרונה, לקבוע את הצבע הסופי, לטבוע בי את החותם שלו.

לא להקשיב לי.

גם כשהוא עוזר, זה אף פעם לא יהיה בדיוק כמו שרציתי, ביקשתי, אמרתי.

עם השנים נוצרה מרירות משחרת לטרף.

ציפייה שחוזרת ומגשימה את עצמה.

זה עצוב.

פעם, נכנסתי לסכסוך ארוך עם אחותי. הוא רצה להתערב. לבוא עם כל מיני תיאוריות פסילוגיסטיות רוחניקיות ולדבר איתה, איתי. זה עיצבן אותי לגמרי. הוא התעקש. בקשתי ממנו להניח. הוא התעקש. לא סובלת את העיקשות הזאת, למרות ואולי אפילו קצת בגלל הכוונות הטובות שכאילו יש מאחוריה. אני לא אוהבת עזרות לא מוזמנות וכוונות טובות פושיות.

בסוף כשיום אחד לא הייתי בבית הוא תפס יוזמה וטילפן אליה. רתחתי.

השיחה כמובן לא עזרה. אבל ההתערבות הנדחפת הזאת עוררה בי מורת רוח עצומה.

יש עוד המון דוגמאות כאלה.

אני מקווה שלפחות כאן הוא יכבד את הפרטיות שלי ולא יגיב.