עיר מקלט

ברגע הראשון שראיתי אותו, חשבתי שהוא גדול, אבל עדין.

השילוב שאין לעמוד בפניו: בית וסערה... גדול, שזה כאילו זר, כאילו סרט כחול

ועדין, שבכלל בכלל לא זר,

והעור הבהיר, שגון עור כזה אף פעם לא ראיתי, ואפשר לראות מתחתיו את העורק המתנפח ומסמיק בסגול יפהפה, לראות ולהתבסם מיכולתי לגרום למופע הצבעים המרהיב הזה להתרחש, ללטף צבעים מבעד לשקוף, לנשק את הרכות המוצקה, הענוגה והנענית, לקחת אותו בפה ולהרגיש את הרטיבות, את ההכלה, את הערגה להיכנס עוד ועוד ואת היופי מתפשט בצורת חום בגוף שלי עצמי, בפנים, בלחיים, בכתפיים, בחזה, לחוש את ראש המשי הענוג כשהוא נהיה טעון כל כך ומתאמץ, ועוד לא פרק בתוכי את אוצרותיו היקרים, שרב כל כך ערכם...