עיר מקלט

זה תופס אותם דווקא בשעות הכי טובות של החיים. באמצע חופשה שתכננו חודשים, על פסגת ההר המושלגת,

בהכנות לארוע שטרחו עליו, ששפכו עליו כסף, הם כאילו בועטים בגסות בדלי החלב ושופכים ומציפים את הכל בריח של חלב חמוץ ושל החמצה. הוא מעצבן. יש לו צדדים טובים וחן וכוונות טובות, אבל גם בגילו המתקדם הוא מתנהג כמו נער שחזר מהודו ועוד לא התייצב על עצמו. מלא תובנות והארות על העולם, ועיוור ומכחיש כל מה שקורה לו עצמו.

בקלי קלות הוא יוצא מאיפוס.

מול אורח הכי מקרי, השכן ממול, ההורים של החבר של התנוקת, הזר ברחוב, החברה של הבת הגדולה - הוא מתמלא קשקושי זנה מביכים, שוכח את ילדיו, שוכח הכל.

פתאום הוא גוער בבן הצעיר בחוסר סבלנות, עונה בגסות רוח. אתה לא יודע מאיפה זה בא לו.

היא מצמצמת עיניים ומסיטה את המבט. ברגעים האלה היא שוכחת כל מה שהיה קודם ויהיה אחר כך. מתה לברוח.

ואחר כך שתיקות. ארוכות. הוא מסתובב בין החדרים כפוף ומושפל זנב. היא בורחת למרפסת.

היא יודעת שמה שמוציא אותו מזה זה ליטופים וסקס ענוג. אפילו לא ענוג. גם סתם זיון.

אבל הוא נהיה כל כך לא מושך בעיניה ברגעים האלה.