עיר מקלט

תשמעי, אינטרנט,

אני בדרך כלל אוהבת אותך,

אבל הפעם יצאת מה-זה כלבה.

זה היה קרוב. לרגע.

ואז הגיעו ההסתייגויות והשאלות הקשות,

ועיניים אך תחזקנה רגע, והנה שפלו כבר, נבוכות.

ומ"התבואי אלי הלילה", מהניגון הפתוח של הלב,

נחבטה הציפיה ונתרוששה ופסה בקול ענות.

כך עכשיו, איננו דבר.

ובמקום להשאיר לו מקום לנשוב,

את האין-נושָבות השורקת של איננו-דבר,

המבט מביט בה, בריקנות הזאת,

וממלא אותה במילים ריקות ריקות

ריקות ריקות

ריקות

כמאמר הקברניט:

אין דבר

אין דבר

עוד מחר תישאני ספינה אל הים

אל הים הכחול

עוד מחר.

בין האין דבר והאיננו-דבר,

ובינינו

תיחנקי, אינטרנט.

כלבה.