עיר מקלט

בצבא שאלתי את האנשים שהיו איתי בקורסים כדי לחסוך זמן: "אז מה הסיפור שלך?". בצורה מעוררת קרבה, לא בנימה צינית מבטלת. חיפשתי את נקודת הזמן שבה הכל השתנה. אולי זה כן ציני, כי אדם הוא יותר מסכום טראומותיו והרצון לחסוך זמן לא מחמיא לי. צבא.

והם היו אומרים. מסכמים בשתי מילים. עבד יופי עד שאחד יפה תואר אמר לי שהעצב הגדול שמעצב את חייו הוא שהוא לא מוצא מקום לשכב עם חברה שלו. יצא שזילזלתי.. היום זה שונה.

עם הבלוגים חזרתי להתגעגע לסיכומי חיים האלה. אני אשמח לקרוא הכל, אבל קודם תפנו אותי לשתי שורות הקדמה שלכם שמעמידות הכל במסגרת הנכונה. כמו מדבקה על הבגד. דיכאון כרוני. גילוי עריות. מכות מההורים. קרבן פיגוע טרור. מה זה שעושה לך סימנים על הפנים, בצידי הפה. תגידו לי מהר, אני צריך לדעת.