תמיד תפסתי את עצמי כמעין מגושמת כזו. לא קלאמזית, אבל בטח לא זוהרת, אקסקלוסיבית כזו, בחורה עם שיק- לא אני.
וזה מדהים, איך המחשבות האלה יושבות לך בראש, הן חלק מהדימוי שלך על עצמך בעוד שהסביבה, הסביבה רואה את הקליפה, ואין לה מושג על מה עובר לך בראש.
בשנה ב' של הלימודים, היה לי חבר שלמד ביחד איתי.
בוקר אחד, לפני שהלכתי לאוניברסיטה, קפצתי לדירתו השכורה ( הדירות שלנו היו מאוד קרובות) סתם, להגיד בוקר טוב, לקבל ולתת זריקת עידוד כזו להתחיל איתה את היום, לחייך קצת....
בכל אופן, נכנסתי אל חדרו, מחייכת, אני זוכרת שלבשתי חולצה בהירה כזו עם פרחים קטנים נורא בהירים, ושבכלל, חשבתי שנורא טוב לי, הנה עודד פה כל כך שלי כאן ועכשיו, מחבק אותי ושנינו כל כך אחד של השנייה, והמבחנים הולכים טוב ובכלל חשבתי לעצמי- החיים מחייכים.
ברור, שכל המחשבות האלה היו מעין "בילט אין" הן חלפו לי בראש כהרף עין. אבל זה מדהים איך המחשבות האלה-וזה עובד לשני הכיוונים- הופכות להיות חלק ממך, משדרות החוצה, מזמינות, פותחות, אם הן טובות. ומהצד השני- העייף, המותש, הלא רגוע- הן הורסות מרחיקות, מדכאות, אבל כל זה כמובן במאמר מוסגר...
ואני ככה, נכנסת לחדר של עודד, הכל טבעי וזורם ופתוח ועודד אומר לי, ככה, בפשטות "את נראית טוב, את נראית ממש זוהרת".
אני ?
זוהרת?
התל אביבית החוראנית?
הבת של המשכילים שהשכילו להרוס את עצמם ואת שארית שפיותה של ביתם?
עודד אמר לי שאני זוהרת. ואני מרגישה את הטבעיות הזו, את הזרימה, שכה זרות לי , ואני כל כך רוצה לחוש קירבה את התחושות האלה, בואו חמודות שלי חבקו אותי, עודד אמר שאני זוהרת,
סתם ככה, עם ג'ינס וטי שירט בהירה,
הלחיים קצת אדומות מההליכה המהירה
החוראנית הזו
עם כל המחשבות המתועבות בראש,
עם כל מה שראתה כבר וכבר כמעט התייאשה
עודד אמר לי שאני זוהרת.
לי- הלא מסודרת התמידית.
שתמיד , גם כשאני הכי מקפידה על ההופעה שאפשר, אני חשה שרואים דרכה, רואים ישר פנימה, אל תוך הבהמיות, הגסות, אל תוך הפועלת מהעלייה השנייה,
אל תוך הבחורה שאין לה בעיה לאכול עוגיות במיטה או לחמם לעצמה פיצה ב3 בבוקר.
ואל הבחורה הזו
עודד אמר שהיא זוהרת.
ואני באמת זוהרת.
וזורחת.
ונותנת לו לאסוף אותי אליו,
אל הכתפיים האלה, שאי אפשר שלא לרצות להישען עליהן ולהיאחז בהן,
נותנת לו להקיף את המותניים בזרועות האלה,
כמעט מאושרת.
כמעט- אושר של יום יום כזה
של ארוחת בוקר בשבת עם המשפחה, בנחת
אושר של ילדה שמשפחתה אינה רומסת את שארית תחושת הבטחון של חייה שהיא כל יום, בשארית כוחותיה מנסה לבנות שוב ושוב.
ומתנפצת.
עודד אמר לי שאני זוהרת
ואסף אותי אליו, אני זורחת ונצמדת אל חיקו, מנסה להתחבא בו מהעולם
אני נורמלית
אתם שומעים.
למרות הבהמיות, הבוטות, העדינות המעושה בלבד.
אני נורמלית.
זו תחושה שלא נשארה הרבה זמן, ועד מהרה עננים אפורים היגיעו.
אני טובה באפור, מתפקדת מצויין כבהמת משא.
הקיטור כדרך חיים , כמקצוע.
מה המצב? שואלים הישראלית ברחוב זה את זה.
"סוחבים" עונים הם זה לזה.
"סוחבים" אני עונה אחרי שעודד כבר לא בתמונה.
את עושה את זה טוב. הרי בהמות יודעות לסחוב.
חוראנית אחת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: