עיר מקלט

שעה לפני הפגישה השניה שלנו, בה התנשקנו לראשונה, ראיתי את הקודם.

הוא הלך שם, בתוך הקהל הגדול, עם אשתו. זאת שגנבה אותו ממני מתחת לאף שלי.

הוא היה יפהפה. וגם היא. ולמרות שעברו כבר המון שנים הרגליים שלי לא עמדו ברעד וקרסו.

מזל שקרסו. אחרת הוא היה רואה אותי. או היא.

ישבתי על הריצפה, שמוטת איברים. וחיכיתי שהחדש יגיע.

בטלפון השביעה אותי חברה שלא אסגיר כלום מול החדש.

כשהוא הגיע הלכנו לשתות. שתיתי הרבה, ושכחתי, והתנשקתי איתו ואחר-כך גם שכבנו.

הוא בחור מדהים. קשוב, אוהב, טוב-לב, חתיך, חכם. יו ניים איט.

כשאנחנו ישנים ביחד טוב לי. זו שינה בלי חלומות. חמה. נעימה.

אבל בלילות שאני ישנה לבד אני חולמת עליו, עם העיניים היפות שלו, ועל אשתו הגבוהה.

אני חולמת את הכאב הפולח הזה. אני חולמת את הישיבה שלי על הריצפה בלי היכולת לזוז.

אני חולמת את האהבה שלי אליו, הלא הגיונית, ואת העובדה המוצקה שהוא לעולם לא יהיה שלי.

אני לא יודעת אם כל זה קורה כי הדבר החדש שקורה אמיתי וזו הדרך שלי להפרד מהקודם.

או כי דווקא ההיפך.