עיר מקלט

ליאופולד גורסקי התחיל למות ב- 18 באוגוסט 1920.

הוא מת כשלמד ללכת.

הוא מת כשעמד ליד הלוח.

ופעם אחת, גם כשנשא מגש כבד.

הוא מת כשתרגל חתימה חדשה של שמו.

כשפתח חלון.

כשרחץ את איבר מינו באמבטיה.

הוא מת לבדו, מפני שהתבייש להתקשר למישהו.

או שמת בעודו חושב על אלמה.

או כשבחר לא לחשוב.

באמת, אין הרבה מה לומר.

הוא היה סופר גדול.

הוא התאהב.

אלה היו חייו.

מתוך תולדות האהבה של ניקול קראוס.

בקריאה של הפסקה האחרונה נשמתי נעתקה.

אילו חיים.