עיר מקלט

כלבתא

את אומרת לעצמך, חברה הכי טובה שלך. חברה הכי טובה שלך כבר 14 שנה. את אומרת לעצמך, כמה עברנו! על כמה התגברנו! את אומרת לעצמך, תבליגי. את מנסה להגיד לעצמך, שוב ושוב, תביני. את מבינה. את מבינה אותה אפילו יותר טוב ממה שאת מבינה את עצמך.

ולפעמים, את כבר לא ממש אוהבת את מה שאת מבינה. ולפעמים, את חושבת שהתעייפת וכמה מאמץ יש בתקשורת הזו ביניכן. את לא טיפשה, את יודעת שזה לא מצליח. את מכירה את הניואנסים של הקול שלה. היא מפחידה אותך. את אומרת לעצמך, שלהפסיק להיות חברה שלה זה הדבר הכי קשה שתעברי בחיים שלך. שאין לך מושג איך את אמורה למלא את החור הזה. שתחושת האבל תהיה קשה מנשוא. אבל אולי אין ברירה. אולי באמת כבר אין ברירה. אנשים משתנים. את לא בטוחה שאת מחבבת אותה יותר. את בטוחה שאת לא מחבבת את עצמך איתה. נשבר לך.

לפני חודש, אמרתי לעצמי ולה: "אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיך." חשבתי לי, שמה שיש בינינו, הוא יקר. שלא רואים חברות כזו עוד. שמוצאים חברות כזו פעם בחיים.

וזה נכון. זה אוצר, מה שהיה לנו. זו היתה הברכה שלי והקללה שלי. לא רציתי לוותר, אבל לא הותרת לי ברירה. אני מכירה אותך, ידעת שזה הסוף. גם אני.

נמאס לי לסבול. נמאס לי לכעוס עליך. נמאס לי לפחד שאת כועסת עלי. נמאס לי להתמודד עם העקשנות שלך, עם העיוורון שלך, עם הביקורת הבלתי פוסקת, עם ההאשמות.

נמאס לי לחשוב שהאשם כולו בי. שאני הקנאית בין שתינו, הפחות טובה.

נשבר לי, אהובינה. נגמר לי.

הזמן שלנו הגיע. תמיד ידעתי שזה בלתי נמנע ותמיד ידעתי שזה יהיה בגלל גבר. לפחות נקודת הפיצוץ. הזמן שלנו הגיע, לכי את בדרך שלך ואני בדרך שלי. הכעס יניע אותך לזמן מה, הוא יתן לך כנפיים ואולי גם המשקל שלי, שירד מגבך, יקל עליך את התנועה. גם אני אחוש הקלה, אין ספק. כבר אני מתחילה לחוש אותה, מעורבת בזעם, עלבון וכאב.

לחיות בלעדיך יהיה המעשה האמיץ ביותר בחיים שלי עד כה. אני מקווה שימים יגידו שהוא היה גם החכם. ואני מקווה, כ"כ מקווה, שניפגש שוב.  "בסוף כל הדברים".