עיר מקלט

כל יום חמישי בבוקר, נפגשים בחדר כושר. הוא במשקולות, אני במתיחות. הוא על הקרוס, אני על ההליכון.

בלי מילים מיותרות למדנו זה את שעותיו של זו והסתנכרנו. שנה שלמה דיברנו רק בחיוכים. אחרי זה כמה חודשים החלפנו משפטים קטנים. אחרי זה יום אחד שאלנו על שמות, ואז הוא מצא הזדמנות להגיד לי שהוא גרוש. אני לא. אני נשואה.

אנחנו, איך להגיד אז זה, מתאווים. זה ברור ועומד בינינו, גם בלי מילים.

יש לו שרירים נאים ומשורגים, חיוך רחב ואצבעות עדינות.

המבט שלו עוקב אחרי כחמניה אחרי שמש. אני מרגישה קורנת.

אני נורא רוצה לקחת אותו איתי למלקחת שאחרי, להישטף יחד מזיעת האימונים, להקשיב לסיפור הגרושים הכפולים שלו, על הילדים שהביא איתו פעם לחדר כושר וגדלים רב הזמן ביבשת אחרת, אולי לצאת לסבוב הליכה ביער הסמוך.

אני נורא רוצה אותו.