אחת הדרכים הידועות בהתמודדות עם פחד קהל היא לדמיין את הקהל שלכם בעירום. אצלי זה דווקא עובד הפוך. לפני הרצאה, כשכל העיניים נעוצות בי ומחכות למוצא פי, אני לוקחת נשימה עמוקה עוצמת את העיניים לשניה ומשתחלת בדימיוני לדמותי העירומה. זה עושה לי את זה. אולי בגלל שאני נודיסטית בנשמתי, ולו יכולתי, הייתי בוחרת במקצוע שמאפשר לי להסתובב בבגדי המלך החדשים, מסביב לשעון. אבל אני לא. המקצוע שלי מחייב אותי בחליפות עסקיות!
אני מבקרת באופן קבוע בחופים נודיסטים. נעים לי שם. האוירה נינוחה החופש מוחלט והתחושה היא של גן עדן עלי אדמות. כשהילדים לא בסביבה אני אוהבת לנקות את הבית בעירום אבל מעבר לזה, המעמד מחייב, בעל ילדים משפחה חברים וקריירה מצליחה.
ואז, לגמרי במקרה הגעתי לחוף הים הקרוב לביתי באחד מימי החול. חמישים איש, אולי מאה. זהו. חוף ים שקט ונינוח, ממש כאילו היה חוף פרטי. בחרתי לי פינה מעט מרוחקת ושנייה אחרי שהתמקמתי המוח שלי החל לקדוח. בא לי להוריד את החזיה. מרגע שהמחשבה הזו חלפה במוחי, החזיה פשוט התחילה להפריע. חם. זה מזיע. הכתפיות לוחצות. הקשר בגב מעצבן. תורידי. אבל לא שייך. כן. אף אחד לא רואה. אבל את רוצה שיראו. זה חלק ממך האקצביזיוניזם הזה. כן תורידי. לא. אי אפשר לדעת מי מכיר אותי פה, זה קל"ב. תורידי! החול מעצבן. זה מגרד ומזיע. תורידי. לא לא שייך. זה מפריע. נשכבתי על הבטן ופרמתי את הקשר.
המוח ממשיך לעבוד. הציצים לוחצים לך על המגבת. תתרוממי. יותר נוח לקרוא בתנוחת מרפקים. אבל יראו לך. נו אבל זו בדיוק המטרה שלך, שיראו. אבל לא נעים. בכל זאת את אישה מכובדת שמגרדת את הארבעים. נשענתי על המרפקים ובהיתי בספר באדישות. ברור שלא קראתי אפילו לא מילה אחת. יא רייט! מישהו ניגש אלי. "את יכולה לשמור לי על השקית? אני רוצה להביא משהו מהאוטו". ודאי, אין בעיה. משאיר את השקית שלו והולך. בא לי להסתובב על הגב. אבל האיש הזה צריך לחזור כל רגע. לא מתאים. כן. תסתובבי. לא, זה מוגזם. חכי שהוא יחזור ואז תתקדמי הלאה. אבל בא לי דווקא עכשיו. לא, אל תעשי את זה. הסתובבתי. אני בחוף ים רגיל. יש אנשים מסביב, מישהו אמור לגשת אלי בעוד דקות מעטות ואני שוכבת עם ציצים חשופים לעיני כל. כשהוא חזר, הוא היה המום לשניה, אמר תודה והלך. עצמתי עיניים והתמכרתי לשמש שמלטפת לי את הציצים. תענוג. אבל המוח המשיך לקדוח. עכשיו התחתון התחיל להפריע. יש חול בפנים, זה מגרד מעצבן מזיע חם לא נוח מציק פיסת בד מיותרת לחלוטין. את חייבת להוריד. לא, את בחוף רגיל אל תשתגעי אבל מימלא ריק פה. אבל בכל זאת יש אנשים. תורידי. אבל אסור. זה חוף שאסורה בו רחצה בעירום. לכי לחוף הנודיסטי שלך. אבל שם לא זורם בי האדרנלין. אל תורידי זה טירוף. ציצים זה משהו אחר. תחתונים לא מורידים. שיחררתי את השרוכים. זה עדיין עלי. לא רואים כלום כי פיסת הבד עדיין מכסה את הנסתר. והמוח ממשיך. תעיפי את זה מעלייך. תוציאי את זה לגמרי מתחת לישבן. תניחי את התחתון בצד, לייד התיק שלך. לא, זה מוגזם. את בשכונה שלך. אבל האנשים רחוקים. אף אחד לא רואה. אבל את לייד השביל ועוברים בו אנשים מידי פעם להשקיף על הים. השכנה ממול יכולה פתאום להופיע, לפחות תוכלי מייד להתכסות. אבל זה מעצבן מתחת לישבן. את חייבת להפטר מזה. תעיפי את זה כבר. תורידי לגמרי. תהיי את עצמך. בלי כסיות. בלי כלום. אבל אסור פה. זה חוף רגיל. דיי יא מטורפת אסור וגמרנו. יש גבול. היד נוגעת בשרוך ובמשיכה אחת שלפתי את התחתון ודחפתי אותו לתיק.
אני בעירום מלא בחוף ים שהרחצה בעירום אסורה בו לחלוטין. האדרנלין זורם בי בטירוף. היד רוצה לכסות את הנגלה, המוח משדר בשום אופן לא. הזמן נראה כמו נצח אבל ביני לביני אני חמליטה שאני חייבת להשאר ככה לפחות לעשר דקות.
מישהו עובר בשביל ומייד קולט אותי. משקפי השמש שלי מסתירות את עיני שעוקבות אחר מבטו. הפנים שלי לא מסגירות כלום. משחקת אותה אדישה לחלוטין, אבל כל כולי נדרכתי. עקבתי אחרי הידיים שלו, למקרה וישלוף מצלמה מוטב שאהיה בהיכון לכסות את עצמי. הוא עמד שם לדקה ארוכה ואז הלך לדרכו.
בפלאפון יש מצלמה. אני חייבת לתעד את זה. היד המורמת מעלה לצילום, קצת רועדת מהתרגשות אבל התמונה יוצאת ברורה. עוד קליק ועוד קליק. שולחת את זה לעצמי באימייל.
התלבשתי התקפלתי ומהאוטו התקשרתי לבעל שאני חייבת לראות אותו מייד בבית למשהו חשוב, זה לא לטלפון. הסקס היה מטורף. הים חירמן אותי, אמרתי לו. עד היום הוא לא יודע למה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: