עיר מקלט

שאני עצלנית. ולא מושכת את עצמי מהבוץ. שאין לי באמת כוח. שהחולשה הפיזית שלי היא פינוק. שאני מלוכלכת. שאני מבולגנת. שאני לא מספיק נקייה. שאני עצלנית. שאני נודניקית. שאני חופרת. שאני תלותית. שהכוס שלי מסריח. שאני לא מספיק שמחה. שהמלנכוליה שלי היא פגם. שאני מזייפת שמחה. שאין לי רגע אחד של אושר. שאני לא יודעת להיות מאושרת. שאני נשרכת. שאני סמרטוט. שאני מינית מדי. שהכוס שלי לא מרגיש נעים. שהפחדים שלי שטותיים. שהטראומות שלי טיפשיות. שאני פסיכולוגיסטית מדי. שאני לא מסוגלת להנות. אפילו לא לרגע. אפילו לא לדקה.

מצד שני, אני נורא יפה.

אתם חושבים שפסיכולוגיה זה כדי להבין את נפש האדם? אני אומרת לכם שלהיפך. לפחות אצל בעלי זה להיפך. כמה שהוא קורא יותר מאמרים על פסיכולוגיה הוא הולך ומתרחק מהשכל הישר.

לאי הבנה הזאת הוא קורא בשמות יפים מאוד אני חייבת להגיד. "אין מציאות" הוא אומר לי, "הכל בראש שלך"- ככה הוא אומר אחרי ששוב הוא עושה מה שביקשתי ממנו כל כך הרבה פעמים  וכל כך במפורש לא לעשות.

הוא דברן מופלא, אבל שום דבר אמיתי לא צומח מהשיחה מרגע שאני מתחילה לדבר עליו, עלינו. גם על אנשים אחרים בעצם. מכל הספרים הפסיכולוגיים שהוא קורא הוא מביא משפטים משונים על התודעה שלי. את לא יכולה לשנות אף אחד – הוא אומר לי, רק את עצמך.  באמת תודה רבה.

יום אחד אני חוזרת הביתה מגלה שהוא מסר את הספרים של הילד לתרומות. הספרים היפים שקניתי ואספתי בכל מיני חנויות מיוחדות. הוא כבר גדול- הוא אומר לי. הוא כבר לא קורא אותם. גם את הנעליים שלך אני רוצה למסור, את לא צריכה כל כך הרבה. תפסיקי להיקשר אליהם.

שמעתם על השטות הזאת עם ההיקשרות? בספרים שלו כתוב שהיקשרות זה מקור הסבל. בראש שלי אני מבינה שהספרים שלו זה מקור הסבל שלי.

איפה מוצאים יועץ זוגי, מישהו יודע?