עיר מקלט

בהמשך לפוסט הקודם 

החלטתי לספר את זה לאחותי

אני עדיין לא יודעת איך מעכלים משהו מלפני כל כך הרבה שנים, איך לחטא את המוגלה, איך להפסיק לדמם מבפנים.

עוד טריגר קטן שפתח לי את זה היום והרגשתי שאני שוב מתפוצצת.

יש לזה סוף ? יהיה לזה סוף יום אחד ?

המים בקומקום מבעבעים. אני מכינה לעצמי עוד תה קמומיל עם יסמין.

אחת לחמש כוסות בערך אני נזכרת שאמרת שאתה מעדיף לוותר, שיש לו טעם של סירופ.

אני אוהבת את זה.

את זה וגם קוקוס.

ולא משנה כמה פעמים תעווה את הפנים למחשבה.

יש צעדים קטנים שאני הולכת בלעדיך.

יש חלקים שלנו שלא מתאימים עכשיו,

ויש חלקים שלנו שלא יתאימו אפפעם.

אני רוצה לבכות משחרור

עקב כל הדברים שנתת לי

ועקב זה שלוקח לי כל כך הרבה זמן לרצות להגיד

אוּמנה-לך ואוּמנה-לך, איש יקר שלי

אני אוהבת קוקוס ואתה לא.