עיר מקלט

הרבה נשים רוצות גברים רומנטיים, כאלה שידברו על עומק רגשותיהם ויבינו את עומק רגשותינו. אולי רומנטיים היא לא המילה הנכונה. רוצות גברים עמוקים עם נטיה חזקה לאהוב אותנו ולבטא זאת באופן מדמיע ומרגש. לשכב איתנו בחושך ולחלום בקול רם על הגשם שמקשר בין הנשגב והבזוי בטפטוף בלתי פוסק, מאשר ומאושש בתנועתו את התנועה בין השניים.

אבל לדעתי זו משאלה קשה ובלתי ניתנת להגשמה. בשבילי המאבק לתפוס אותו ולהכריחו להביט לי בעיניים כדי שיבין אותי - קשה, לאט, בכוח, בנשימת הרוח במפרשים עד מחנק - פירושו אהבה טובה. מי שיבוא מוכן לגמרי בשבילי הוא מפחיד. מה עושים עם אחד כזה? מתמוגגים? מעמיקים? אולי אני לא יכולה להעמיק? אולי אני סתם אשב ואקשיב לו כל היום? אולי אני אשתנה.

מותר לנחור ליד אחד כזה? אפשר להשאיר תחתונים עם פד בטעות על המיטה? הדיבור העמוק הגברי הוא טוב מרחוק. נראה לי. אני לא בטוחה. הם מפחידים אז לא ניסיתי.

איך זה שפתאום נופל לי האסימון אחרי כל השנים האלה, אחרי מיליון ואחת בליינד דייטים, מערכות יחסים, תהיות, מענות, מתי יגיע האחד ?, איך שזה שפתאום הבנתי שאני רוצה אותך, רק אותך ?

ואיך זה שעם התחושה הזו שאנו משלימים אחד את השני זה לעולם לעולם לא יכול לקרות בגלל שאנו קרובי משפחה, לא אח ואחות חלילה אבל עדיין קרובים.

אני מרגישה נורא, כל הלילה מתהפכת במיטה ולא מצליחה למצוא לי תשובה, לא יודעת אם אתה בכלל בכיוון, אבל יודעת שהשטנץ שלך זה בנות כמוני, ועדיין שנינו מספרים אחד לשני על כל מה שעובר בחיינו, ועדיין כל החיפוש הזה אחרי אש וכלום לא קורה הכל עפר ואפר הכל משעמם את שנינו, אני חושבת שבשניה הזו נפל לי האסימון, בשניה הזו הבנתי משהו בשכל וגם ברגש ששנינו פשוט מתאימים אחד לשני עם כל מגבלות הגנים שלנו, הראש שלנו פועל על אותה הסקאלה, העיניים שלנו רואות דברים שאחרים לא שמים אפילו לב אליהם, השטויות, השמחה, החוכמה, הלב.

קשה לי לנשום, אני לא יודעת מה לעשות, אתה רחוק ממני אלפי מיילים אבל בלב אתה הכי קרוב, אילו יכולתי לתפוס מטוס שיוביל אותי ללב שלך ולדעת רק מה שאתה מרגיש, אילו דברים היו קורים אחרת, אילו לא הינו קרובי משפחה.

ובתמונות תמיד שנינו מחובקים ומחויכים, חיים בסרט.