כבר שנתיים שאני עובדת איתו אבל אני קצת אדישה כלפיו. הוא די חמוד אבל יש לו אופי גועלי - לא אומר בוקר טוב ולא להתראות כשהולכים הביתה. אף פעם לא יוצא לנו לדבר. אני יודעת שיש לו חברה ואני קצת מרחמת עליה. היא יפה, ראיתי אותה.
אני עוברת על הניירת שלי, קצת מנומנמת מהבוקר, כשהוא נעמד מולי ואומר: "שמעי אלה, אני חייב שתסעי למרכז לאסוף את החומר לכנס מחר. כולם דפקו לי ברז". "אבל אין לי זמן - יש לי מלא להספיק היום. תעשה טובה, תמצא פתרון אחר", אמרתי. הוא שתק והביט בי. המבט שלו קשה וקר. מועקה התחילה להציק לי. מה הוא רוצה ממני, אלוהים. שיעוף לי מהעיניים. גם אני יכולה להיות קשה, שלא יבדוק אותי היום. "אם אני מבקש משהו זה לא סתם. זה חשוב יותר ממה שאת עושה. בואי ניסע ביחד, אוקי? יש הרבה לסחוב". אלוהים, זה עוד יותר גרוע ממה שחשבתי. שתיקות באוטו עם האיש הזה. "טוב", אמרתי, רואה שכבר אין ברירה. התחלתי להריץ בראש נושאים לשיחה כדי לא להתייבש: החברה שלו, רכילות בלתי מזיקה על עובדים במשרד, מזג האוויר... תמיד יש את מזג האויר.
שתקנו במעלית וכבר התחלתי להלחץ. אני שונאת שמכריחים אותי לעשות דברים. הלכנו לאוטו והרגשתי כמו שפחה מנומסת אבל לא רציתי לתת לו את העונג הזה, את הביטוי לכוח שלו עלי. הוא יכול להכריח אותי לנסוע איתו אבל על גופתי שאתבכיין ואתקרבן. קומתי הזדקפה ונעשיתי קשה - מבט קדימה. לא בא לי לדבר. למה שאעבוד קשה. אם הוא רוצה דממה - בבקשה.
הנסיעה הזאת לא נגמרת. שתיקה דממה דממה שתיקה. "נדליק רדיו?" אני שואלת. כלום. האיש הזה מרשה לעצמו לשתוק, זה לא להאמין. דפוק. פשוט מתעלם. אני מסתכלת קדימה. נוסעים נוסעים, הזמן לא עובר.
"את עובדת טוב," הוא אומר. "שתדעי".
אני בשוק - הוא מדבר איתי. שתקתי. מי הוא שיאמר שאני עובדת טוב? קיבינימט. הוא לא הבוס שלי.
"אני רואה שאת משקיענית", הוא מתחיל שוב.
הידיים שלו על ההגה ועיניו מביטות קדימה. אני מתעצבנת וממשיכה לשתוק. מסדרת את התיק על הברכיים ותוהה לאן אנחנו נוסעים בעצם.
"שמע אהרון, תודה באמת תודה, אבל מה קרה שאתה מרגיש צורך לדבר איתי ככה? הבוס שלי בדרך כלל דואג לפדבק אותי, אתה יודע." הוא לא מביט בי. שריר לא זז אצלו בפנים. אני חוששת שפגעתי בו, אבל רבאק מה אכפת לי. שלא ירגיש כאילו הוא איזה אל שיכול לתת לי מילה טובה וזהו מהרגע הזה אהיה אסירת תודה. "טוב", הוא אומר.
הוא מאט ליד הצומת ואני מביטה באור האדום ברמזור בנחישות. מזוית העין אני רואה שגם הוא. פדיחות. יאללה, מתי יגמר החרא הזה כבר. הוא פונה אלי ומביט בי. אני מביטה בו ותוהה מה עכשיו. פנים קשות יש לו. עיניים שחורות. אני ממתינה שיחליט מה הוא שולף מהכובע בזמן שידו הימנית עוזבת פתאום את ההגה ונשארת תלויה באויר. להבזק שניה אני תוהה אם כדאי לי לרדת עליו או לא, אבל היד שלו זזה ימינה לאט ונעצרת ליד פניי. אני מסתכלת עליו בהלם, לא רואה כלום. אני מרגישה את ידו מתקרבת ללחיי האדומה. החום מתקרב והולך וידו מונחת על עורי ב-עדינות? לא. באדנות. העיניים שלי מצטמצמות בזעם אבל עיניו - אין בהן עוינות. היד שלו עליי - אני לא זזה. אולי אני חולמת. מסתכלת עליו ולא רואה אותו ורק חשה את היד שלו כמו אבן שנזרקה למים עמוקים ושבה לצוף על פני האגם. רעש נוראי פתאום - צופרים לנו שהאור התחלף. היד שלו חמה. הוא מסיר אותה מלחיי ומניח אותה חזרה על ההגה. נוסעים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: