עיר מקלט

אחת הדרכים הידועות בהתמודדות עם פחד קהל היא לדמיין את הקהל שלכם בעירום. אצלי זה דווקא עובד הפוך. לפני הרצאה, כשכל העיניים נעוצות בי ומחכות למוצא פי, אני לוקחת נשימה עמוקה עוצמת את העיניים לשניה ומשתחלת בדימיוני לדמותי העירומה. זה עושה לי את זה. אולי בגלל שאני נודיסטית בנשמתי, ולו יכולתי, הייתי בוחרת במקצוע שמאפשר לי להסתובב בבגדי המלך החדשים, מסביב לשעון. אבל אני לא. המקצוע שלי מחייב אותי בחליפות עסקיות! 

 אני מבקרת באופן קבוע בחופים נודיסטים. נעים לי שם. האוירה נינוחה החופש מוחלט והתחושה היא של גן עדן עלי אדמות. כשהילדים לא בסביבה אני אוהבת לנקות את הבית בעירום אבל מעבר לזה, המעמד מחייב, בעל ילדים משפחה חברים וקריירה מצליחה.

 ואז, לגמרי במקרה הגעתי לחוף הים הקרוב לביתי באחד מימי החול. חמישים איש, אולי מאה. זהו. חוף ים שקט ונינוח, ממש כאילו היה חוף פרטי.   בחרתי לי פינה מעט מרוחקת ושנייה אחרי שהתמקמתי המוח שלי החל לקדוח. בא לי להוריד את החזיה. מרגע שהמחשבה הזו חלפה במוחי, החזיה פשוט התחילה להפריע. חם. זה מזיע. הכתפיות לוחצות. הקשר בגב מעצבן. תורידי. אבל לא שייך. כן. אף אחד לא רואה. אבל את רוצה שיראו. זה חלק ממך האקצביזיוניזם הזה. כן תורידי. לא. אי אפשר לדעת מי מכיר אותי פה, זה קל"ב. תורידי! החול מעצבן. זה מגרד ומזיע. תורידי. לא לא שייך. זה מפריע. נשכבתי על הבטן ופרמתי את הקשר. 

המוח ממשיך לעבוד.  הציצים לוחצים לך על המגבת. תתרוממי. יותר נוח לקרוא בתנוחת מרפקים. אבל יראו לך. נו אבל זו בדיוק המטרה שלך, שיראו. אבל לא נעים. בכל זאת את אישה מכובדת שמגרדת את הארבעים. נשענתי על המרפקים ובהיתי בספר באדישות. ברור שלא קראתי אפילו לא מילה אחת. יא רייט! מישהו ניגש אלי. "את יכולה לשמור לי על השקית? אני רוצה להביא משהו מהאוטו". ודאי, אין בעיה. משאיר את השקית שלו והולך.   בא לי להסתובב על הגב. אבל האיש הזה צריך לחזור כל רגע. לא מתאים. כן. תסתובבי. לא, זה מוגזם. חכי שהוא יחזור ואז תתקדמי הלאה. אבל בא לי דווקא עכשיו. לא, אל תעשי את זה. הסתובבתי. אני בחוף ים רגיל. יש אנשים מסביב, מישהו אמור לגשת  אלי בעוד דקות מעטות ואני שוכבת עם ציצים חשופים לעיני כל. כשהוא חזר, הוא היה המום לשניה, אמר תודה והלך. עצמתי עיניים והתמכרתי לשמש שמלטפת לי את הציצים. תענוג. אבל המוח המשיך לקדוח. עכשיו התחתון התחיל להפריע. יש חול בפנים, זה מגרד מעצבן מזיע חם לא נוח מציק פיסת בד מיותרת לחלוטין. את חייבת להוריד. לא, את בחוף רגיל אל תשתגעי אבל מימלא ריק פה. אבל בכל זאת יש אנשים.  תורידי. אבל אסור. זה חוף שאסורה בו רחצה בעירום. לכי לחוף הנודיסטי שלך. אבל שם לא זורם בי האדרנלין. אל תורידי זה טירוף. ציצים זה משהו אחר. תחתונים לא מורידים. שיחררתי את השרוכים. זה עדיין עלי. לא רואים כלום כי פיסת הבד עדיין מכסה את הנסתר. והמוח ממשיך. תעיפי את זה מעלייך. תוציאי את זה לגמרי מתחת לישבן. תניחי את התחתון בצד, לייד התיק שלך. לא, זה מוגזם. את בשכונה שלך. אבל האנשים רחוקים. אף אחד לא רואה. אבל את לייד השביל ועוברים בו אנשים מידי פעם להשקיף על הים. השכנה ממול יכולה פתאום להופיע, לפחות תוכלי מייד להתכסות. אבל זה מעצבן מתחת לישבן. את חייבת להפטר מזה. תעיפי את זה כבר. תורידי לגמרי. תהיי את עצמך. בלי כסיות. בלי כלום. אבל אסור פה. זה חוף רגיל. דיי יא מטורפת אסור וגמרנו. יש גבול. היד נוגעת בשרוך ובמשיכה אחת שלפתי את התחתון ודחפתי אותו לתיק.

אני בעירום מלא בחוף ים שהרחצה בעירום אסורה בו לחלוטין. האדרנלין זורם בי בטירוף. היד רוצה לכסות את הנגלה, המוח משדר בשום אופן לא. הזמן נראה כמו נצח אבל ביני לביני אני חמליטה שאני חייבת להשאר ככה לפחות לעשר דקות.

מישהו עובר בשביל ומייד קולט אותי. משקפי השמש שלי מסתירות את עיני שעוקבות אחר מבטו. הפנים שלי לא מסגירות כלום. משחקת אותה אדישה לחלוטין, אבל כל כולי נדרכתי. עקבתי אחרי הידיים שלו, למקרה וישלוף מצלמה מוטב שאהיה בהיכון לכסות את עצמי. הוא עמד שם לדקה ארוכה ואז הלך לדרכו.

בפלאפון יש מצלמה. אני חייבת לתעד את זה. היד המורמת מעלה לצילום, קצת רועדת מהתרגשות אבל התמונה יוצאת ברורה. עוד קליק ועוד קליק.  שולחת את זה לעצמי באימייל.

התלבשתי התקפלתי ומהאוטו התקשרתי לבעל שאני חייבת לראות אותו מייד בבית למשהו חשוב, זה לא לטלפון.  הסקס היה מטורף. הים חירמן אותי, אמרתי לו. עד היום הוא לא יודע למה.

אתמול שאלתי אותה: אז למה התחתנת איתי ועשית איתי ילדים? תמיד ידעת שאני וניל בהיר ומעדיף מונוגמיה.
היא ענתה שהיא חשבה שהיא תוכל לוותר. ושאם לא היינו נפגשים, לפני כל כך הרבה שנים, היא בטח היתה הולכת יותר חזק בכיוון הבי.די.אס.אם, כבר אז.
זה המצב, ואלה האפשרויות:

א. לשחרר. עשי כרצונך. אני לא אהיה זה שיעצור את המימוש המיני שלך. פעם בשבוע או שבועיים או חודש אלך עם הילדים לסרט בערב או אסע איתם לסבתא, ואת תצאי לעניינייך. מהבחינה הזאת בכלל לא משנה שזה בדסמ. אני לא יכול לדעת מראש כמה זה יכאב לי, יכול להיות שעם הזמן אתרגל, והשד ייראה הרבה פחות נורא. שאני אבין שזה לא פוגע בי, ואפילו מחזק אותנו.
ויכול להיות שלא, שכל פעם אני אטרף פנימה מחדש, והאסתמה הדי חריפה שלי תחריף עוד יותר. יכול להיות שהמצב ידחוף גם אותי לצאת מדי פעם לסקס עם נשים אחרות. יכול להיות שזה יהיה מצוין, ויפתור את המועקה, ויכול להיות שזה ישאיר אותי עוד יותר מרוקן, מכיוון שזאת לא הבחירה המקורית שלי. וגם הדינמיקה לא ידועה. יודעים איפה משהו מתחיל, ולעולם לא יודעים איך הוא נגמר. זה יכול לסחוף אותך רחוק מאיתנו, ויכול לסחוף אותי רחוק מאיתנו.

ב. לא לשחרר. במקרה כזה, תיאלצי לבחור בין המשפחה שלנו לפנטזיות שלך. את תבחרי בנו, ואני איאלץ לספוג את הטינה המודעת או הלא מודעת שלך עד קץ הימים. במצב כזה, לעולם לא אוכל לדעת אם את עושה דברים מאחורי הגב שלי או לא. נישאר עם טינה וחשדנות ותסכול, אבל אולי נצליח, במקביל, להמשיך לתת לילדים שלנו את כל מה שהם מקבלים עכשיו.

ג. להיפרד עכשיו, לפני שהטפטוף ייהפך למבול. כשאנחנו עוד ביחסים טובים,  ומספיק קרובים כדי להסכים על כל הסידורים המעשיים והכלכליים שיאפשרו לילדים שלנו לצמוח בלי לחוש תסכול, טינה או כאב בין ההורים.

ד. ללכת לייעוץ מקצועי, לדוש ולדוש ולדבר ולבחון, להוציא הון עתק שאין לנו, ואז לבחור באחת משלוש האפשרויות הראשונות.

ה. למצוא סוג של פשרה: סייבר סקס או אני לא יודע מה. שנינו נרגיש מתוסכלים במידת מה, אבל לפחות אף אחד לא יוצא מקופח לגמרי. אני לא יודע אם זה פתרון, או רק דחיית הפתרון, או שלב לקראת א', או ג'.

בינתיים אני במועקה. אף אחת מהאפשרויות לא מציפה אותי בשמחת חיים. בשבילך הייתי רוצה לבחור ב-א. לפעמים נראה לי שזה יכול לעבוד, ולפעמים נראה לי שזאת הבחירה שלי ושזה נכפה עלי בעת ובעונה אחת. רוב הזמן, הייתי פשוט רוצה להיעלם ולא להיות יותר.

אתה שואל ולא מוסיף "עכשיו".

עם מצב העניינים- אתה עמוק בתוכי כמו שאני אוהבת והידיים שלך תחובות בדיוק במקומות הנכונים,

אני יודעת מה התשובה שאתה מצפה לשמוע, ולא מוכנה להגות אותה. 

בפעם הקודמת ששאלת התכוונת באותו רגע, ולזה אתה גם מתכוון עכשיו,

אבל בשבילי לענות "שלךָ" לדבר כזה מוציא אותי מהקווים,

ואני לא מעוניינת להגיע שוב למצב ההוא, שבו אתה לא מוכן לקבל את ההודאה הזאת מחוץ למיטה.

אני שותקת לרגע ואז עונה: "שלי".

"שלךְ?", אתה לא מתבלבל: "תני לעצמך סטירה."

כן, אני נושמת עמוק, הטעות הנהדרת הזאת היא גם שלי. אני חייבת להכיר באחריות שלי עליה.

כך גם ההסכמה שלי למלא אחר ההוראות שלך, זו בחירה שלי לא לפוצץ את הסיטואציה-

לנשום עמוק, להכין את יד שמאל ולהכות את עצמי. בפּנים. 

הרגע חלף ואתה ממשיך לנוע בתוכי, צוחק פתאום:

תגידי, את מרגישה כמה הציות הזה הרטיב אותך?

אני מרגישה. מוזר אבל נכון, הגוף שלי מגיב לזה בהתלהבות.

ובכל זאת אני יודעת שהחמצת את הנקודה.

אחר כך נתווכח בחיבה מה זה היה.

הגרסה שלך תהיה: תראי כמה רחוק את מוכנה להגיע כדי שאני לא אפסיק.

שלי: כמה מוכנה לעשות כדי לא להתקרא "שייכת" כשזה מנותק מלהודות שאני מרגישה כלפיך, בכל קשת המצבים האלה. גם שם.

זה מצחיק אותי שאתה אומר שממילא עדיף היה שאני אעשה את זה, כי הידיים שלך היו תפוסות. ואללה.